חגיגה של גזענות

ענת כץ וארז מעין

חגיגה של גזענות

הזבובים מצותתים למעיין מרים מוזס, אורי לוינסון, חאדר אבוסייף ויאנה פרידמן

"שלושה נואמים", עבודתה של מעיין מרים מוזס, הועלתה בבכורה במסגרת כנס פרפורמנס 0:2. שלושה סיפורי אפליה אישיים מסופרים על-ידי שלושה נואמים העומדים זה לצד זה ונואמים יחדיו. השימוש בציטוטים מתוך נאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" (1963) מרחיב את מערכת ההקשרים המקומית אל הזירה האוניברסלית, ונגינת נבל (עדיה גודלבסקי) מחברת את הטקסטים לכדי יחידה מוסיקלית המקיימת במקביל דיסוננס והרמוניה.

9

צילום: נורית אגוזי

קראנו למעיין מרים מוזס, אורי לוינסון, חאדר אבוסייף ויאנה פרידמן לשיחה על ערבובים. Acting מתערבב עם Story-Telling, נאום עם מונולוג, "אז ושם" עם "כאן ועכשיו", הפרטי עם הציבורי, הנאיבי עם המניפולטיבי.  
מעיין היא בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי, ומאז יצרה לפסטיבלים שונים (אינטימדאנס, ניסוי כלים, עונת התרבות). בימים אלה מתחילה שהות דו-שנתית במעבדת האמנים לעירוניות חדשה בבת ים, שם היא מפתחת פרוייקט שמחבר בין פרפורמנס ומרחב ציבורי.
יאנה היא שחקנית תיאטרון מדופלמת בעלת תואר שני מהאקדמיה לתיאטרון ולקולנוע אלמאטה בקזחסטן. היא מופיעה בבמת מיצג של תמר רבן, ובפרויקטים שונים, בעיקר בתל אביב, ברוסית ובעברית.
אורי הוא אמן רב תחומי: מתעסק בצילום, פרפורמנס, וידיאו וכתיבה. הוא פועל במסגרת שותפויות רבות, ביניהן קבוצת התיאטרון 'כאן' וקבוצת 'תזזית' שעוסקת במיצגים, אמנות פלסטית וסדנאות. אורי עובד גם עם בת זוגו עדיה גודלבסקי על מיצג איתו ייסעו לברלין בקרוב.
חאדר רואה בעצמו האאוט-סיידר המושלם: ערבי, צמחוני, הומו, גר בתל אביב (לא בחיפה - רוב הערבים ההומואים גרים בחיפה, יש להם שם ממש בועה...). היותו יוצא דופן הובילה אותו לכתוב ב-Time out וגם בMako. עובד כרגע עם מעיין ובאגודה למען זכויות הפרט, במרכז לענייני ערבים, ומעיד על עצמו שהוא לא יודע לסתום את הפה, מה שסיבך אותו לא פעם.

זבובים: הנושא של הגליון כולו ממשיך את רעיון הכנס: reenactment, שחזור וגילום מחדש. בפרפורמנס שלכם אתם מתארים חוויות חיים שלכם אבל הפעולה היא לא גילום של אותה הסיטואציה (Re-Living או Re-Enacting) אלא "פילטרינג" של החוויה לכדי דבר חדש (Re-Construction או Re-staging)– הנאום.
מעיין: המבנה של היצירה הוא מבנה ציבורי שאליו נכנס מבנה פרטי. זה הפער שעניין אותי ליצר. כשגיא (גוטמן) אמר שהנושא של הכנס הוא שחזור ידעתי שאני רוצה לפנות לאירועים מאוד מאוד גדולים שהם לא מתחום האמנות- בדרך כלל כששומעים "שחזור" מייד חושבים על שחזור של מושא משדה האמנות: שחזור של ציור, או שכפול של צילום - ודווקא אותי עניין לשבור את המעגל של האמנות, ולעשות שחזור של אירוע שהוא בכלל לא אמנותי. כך, באמצעות הכנסה שלו למדיום של אמנות ניתן להסתכל על אירוע ציבורי מנקודת מבט אמנותית. רציתי לשחזר את רגע הנאום של I have a dram.

זבובים: ולצקת לתוכו תוכן מאוד אישי.
מעיין: כן. כך מתרחשת בעיני כל פעולת שחזור. אמן לוקח ציור ונותן את ההסתכלות שלו. אני לא ניסיתי לשכפל את מרטין לותר קינג, אלא עשיתי את השחזור כפי שאני רואה אותו בתוך החברה שלנו. מהמקום הזה זה היה לי חשוב להגיע לתכנים מאוד אישיים, דברים שלא מדברים עליהם ביומיום, ואותם לשים בתוך הנאומים.

זבובים: איך אתם הרגשתם בתור פרפורמרים - לקחת את חוויות ההדרה האישיות שלכם ולהעביר אותם לתוך שופר גדול של בימת נאומים?
יאנה: במקרה שלי, אלו היו סטיגמות שחושבים על רוסים, אותן לקחתי והעברתי אל בימת הנואמים. אלו החיים שלי ושל הרבה אחרים, שעבורם הסטיגמות הן חלק מהיומיום, בכל מקום: בסופרמרקט, באוטובוס, בבית. זה קיים, אבל לא מדברים על זה כי זה שגרה. אז לנפח את זה ולהביא את זה בפרצוף, זה מה שהיה לי מעניין.
אורי: זה כמו שאתה משחק ילד בן חמש, אני לא מתיילד, אלא מחפש את עצמי היום שמרגיש משהו דומה. באותן חשיפות אישיות על במת הנואמים לא חייתי מחדש את הרגע כפי שנחווה אז אלא העברתי אותו דרך הפריזמה של היום. לא ניסיתי להיות הילד המודר, אלא לקחת את חווית ההדרה ולחבר אותה למקום של חוויה עכשווית של מי שאני עכשיו. זה בעיני הכוח והייחוד של הדבר הזה.

זבובים: אבל בכל זאת, ניכר שיש פער בין ה"אני החווה" - גם אם החוויה עברה עדכון -  לבין ה"אני הנואם" בעבודת הפרפורמנס, יש אקט דקלרטיבי בנאום, צעקה גדולה החוצה.
אורי: השאלה היא מאיזה מקום זה נעשה. לא ניסיתי להיות הילד ההוא, אלא הילד הבוגר שלקח את החוויה והאדיר אותה, הפך אותה לאקט אמנותי.
מעיין: זה נשאר לכל אורך המופע חוויה אותנטית מבחינת המשחק. הפער נוצר כתוצאה מהצורה – ההעמדה שלהם בחלל, התלבושות וכו'. נדמה לי שאצלך, חאדר, החוויה האינטימית מול הקהל היתה הכי קיצונית.
חאדר: זה היה טירוף כי זו היתה הפעם הראשונה שלי על הבמה. הלב שלי עמד להתפוצץ- עמדתי פעם ראשונה מול קהל ודיברתי את מה שכואב לי.

זבובים: התוכן – אינטימי ואותנטי, והצורה – פומבית ודקלרטיבית, מייצרים גם דואליות מבחינת הביצוע. מה עשה המעבר הזה, כשהאינטימי והאישי פגש במבט של קהל, והפך לפרפורמטיבי?
מעיין: ההצבה על פודיום נואמים מול קהל הפכה אותם למייצגים של משהו גדול מהם. מראש הייתה כאן בחירה ללכת על הקלישאה של ערבי, אמריקאי ורוסי, ולשפוך אור על הבעיות שיש בארץ. הם הופכים לאימג' של עצמנו. לכן הלבשתי אותם באופן זהה, העמדתי אותם במרחקים שווים, ללא תזוזה. זה ניסיון לייצר קטלוג.

זבובים: כלומר החוויה האישית היא מטונימית לדיכוי רחב יותר, לחוויה גנרית. בהתאם, מתקיימת התקה של הזהות הפרטית לתוך זהות מייצגת, כללית, רחבה. הרגשתם את זה גם בתהליך?
אורי: אני פעמיים מהגר, פעם אחת מהגר בארצות הברית ופעם נוספת כשהחזירו אותי לארץ בעל כורחי... באופן גנרי הבאתי את חווית הההדרה של מהגר, אבל מהסיפור הפרטי. זה אמנם סיפור ספציפי אבל יש פה את חווית ההדרה של כל מהגר, את הקושי להתקבל לקהל מסוים שעבורו התכונות האישיות שלך לא רלוונטיות בכלל.
חאדר: נכון. מצד אחד אישי ומצד שני מאוד גנרי. אני חושב שהדברים שאני אומר כבר כל כך "טחונים" במדינה הזו. הקול שצועק 24 שעות ביממה ואף אחד לא מקשיב מתגלה מחדש כשמעיין מגישה את זה על פודיום. ה"ערבים-ישראלים" צועקים את מה שאני אומר יום יום. אף אחד לא מתייחס לזה, אבל פתאום כשעומד מולך ערבי ואומר את זה על פודיום – יש לזה אפקט.

זבובים: נראה שאין כבר חאדר, יאנה ואורי - יש את הערבי-ההומו, הרוסיה והאמריקאי. אתם סטיקר של עצמכם.
חאדר: נכון. הסבל הוא אותו סבל, האדם הוא זה שמשתנה. אני יודע מה אומרים על רוסים, על ערבים, ואני מכיר יהודים אמריקאים שבאים עם "תגלית"– אין פה חידוש אלא רק באיחוד הכוחות. השילוב הזה הוא נקודת החוזק של המופע.
יאנה: אנחנו אפילו לא סטיקר של עצמנו כי אני עם רוב הדברים שנאמרו שם כבר מזמן השלמתי.הסטיגמות האלה קיימות אבל זה כבר לא מעניין אותי. אני כבר בשלב אחר. אכפת לי, אבל זו הטרגדיה השייקספירית...

זבובים: איך בדיוק התרחש תהליך הגנריזציה, יציאה מ"אני פרטי" ל"אני כללי ומייצג"?
מעיין: התהליך עבר בעיקר ב"אני הפרטי". קודם כל נפגשתי עם האנשים והתחלתי להבין מה מפריע לכל אחד בחוויית הזרות. בשלב השני הבאתי את הטקסט של לותר קינג ועבדנו אחד על אחד, מה מדבר אלינו ומה מתוך הטקסט הייתי רוצה להגיד. בשלב האחרון נפגשנו כולנו, כשכל אחד ידע כבר מה הוא מייצג, ואז התחלנו לעשות ניסיונות כמו לומר את הטקסט כשמישהו מאוד מאוד רחוק ממך בכדי להתמודד עם מרחק.

זבובים: מה הרווחת מהדימוי והפעולה?
מעיין: הרצון להגיע עם הקול שלך למקום רחוק פשוט מעצים אותך. כשאתה עומד על דוכן אתה צריך להגיע להרבה אנשים וזה קשה. אתה באמת צריך להיות יותר גדול ממה שאתה באמת.
אורי: להגיע למישהו זה גם ככה קשה, אז בטח מול קהל.
מעיין: המטרה הייתה לייצר מרחק מהקהל, וליצור אפקט כפול - גם לפרפורמרים שצריכים להתאמץ, וגם לשומעים שחייבים להיות אקטיביים בתור קהל ולהצליח להבין. זה אמור גם קצת לעצבן – למה הם כל כך רחוקים? כל הריחוק הזה אמור להפוך את הסיפורים לכלל, לפחות אישיים, אבל עדיין אישיים. בגלל זה הם גם לפעמים מצחיקים.

זבובים: זה מסתדר עם מה שאמרה יאנה, שכבר התרחקה מחווית ההדרה כעולה, שכחה אותה קצת, וכנראה בגלל זה הטקסט שלה גורר צחוק מהקהל. מה לגבי האחרים?
חאדר: אני לא חושב שאי פעם אני אצליח להגיע להשלמה ולשבת בשקט. יש לי המון ביקורת על התנהלות המדינה הזאת עם העם שלי, ואני לא חושב שזה משהו שנוכל לשים מאחורינו. אני אישית כל הזמן צריך לעמוד על המשמר, עם אקדחים שלופים לכל הכיוונים. אני צריך להיזהר גם מהשייח שייתן במסגד תפילה עלי בסגנון "תזהרו מההומו", גם מהערבים שיגידו "הוא יהודי" בכלל וגם מהיהודים שיגידו "הוא ערבי". המון פעמים אני נתקל במצבים אפילו עם חברים טובים שחוצים קו:" יאללה תעשה פאנלים". זה לא מצחיק אותי. זה אומר שעברנו נקודה, אפילו אם אתה אומר את זה בצחוק יש לך בראש מחשבה של עליונות עלי. בגלל זה אני משתמש בכל הקריאות האלה במופע. רק לי, כאדר, יש את הזכות לצחוק על זה, כי אני המודר.

זבובים: אבל אתה כבר לא חאדר הפרטיקולרי, אתה הערבי ההומו.
חאדר: ולכן אני לא לבד בכך שאני צריך לעמוד על המשמר עם כל האקדחים שלופים.
מעיין: חאדר פותח את הטקסט עם "אני חאדר, אני בן 25 מיפו, יצאתי עם ערבים, יצאתי עם ישראלים, ואז החגיגה של החברים שלי התחילה – אתה ערבי, אני ערבי, אתה מתייהד, אני מתייהד", ונראה לי שהזרות שלו היא לא בהיותו הומו או ערבי, אלא שהוא לא מצליח להחליט אם הוא ערבי או יהודי, חלק מהחברה הישראלית, או החברה הערבית. אי אפשר לדעת מי אומר את זה - הישראלי? הערבי? ההומו? הוא כולם, וכל חלק שלו מייצג חלק מודר אחר בחברה.

זבובים: ובגלל זה באמת הזבוב המצוי אכן מאבד את יאנה, חאדר ואורי ונותר עם הרוסייה, ההומו-ערבי והמהגר הוותיק. כפי שאמרתם – ייצרתם קטלוג של דיכוי.
מעיין: זה נכון. זו חוויה אוניברסלית. אני חושבת שכשמדברים על הבעיה כמו שהיא – יש ערבים / הומואים / רוסיות / עולים חדשים וככה מתנהגים אליהם – אז היא נעלמת. כשלא מדברים עליה אז היא קיימת יותר. במהלך העבודה גיליתי שהדיבור על התופעה באופן פתוח הוא מאוד מהנה, נהניתי לומר "ערבי מזדיין".

זבובים: ולך (ח'אדר) אין בעיה עם זה שהיא אומרת  את זה?
ח'אדר: אני מרגיש שיש לי את הזכות לשים את הגבול ולומר מתי זה מפריע לי ומתי לא. אני קובע את גבולות הגזרה של התיוג, ומתי הצחוק כבר לא מצחיק.
מעיין: ככל שמעזים לומר את זה באופן פשוט הבעיה כבר לא מפחידה.
ח'אדר: בפרפורמנס זה אפילו יותר קיצוני – מראש גילמתי ייצוג של עצמי. אבל היות ואני זה שאומר את הדברים, ככל שהמסר חריף יותר, הדבר יותר אפקטיבי. הקהל שומע אותי אומר את הדברים.
מעיין: העבודה הזאת היא חגיגה של גזענות. אני רוצה לחגוג את זה, כי זה קיים. בחגיגה הזו כולם גזעניים וכלפי כולם מופעלת גזענות.
ח'אדר: פתאום אני קולט שהפרפורמנס הזה מורכב מערבי-הומו, רוסייה ומהגר אמריקאי שנשלטים ע"י אשכנזייה...
(כולם מהנהנים וצוחקים)

7

צילום: נורית אגוזי

זבובים: אז מה באמת הניע אותך בתור "אשכנזייה" לעשות את העבודה הזו?
מעיין: אני רציתי לדבר על זרות ומראש אמרתי "אני אדם פריווילגי, אין לי את הזכות". אני לבנה, אשכנזייה. אמנם אני אישה, אבל בכל זאת היה לי ברור שלא אני אעלה על הבמה.
אורי: לי זכורה חווייתך כרומנייה.
מעיין: כמובן שהיתה לי מוטיבציה לעשות עבודה על זרות, ההורים שלי מהגרים. זה חלק מהסיבה שהנושא עניין אותי. החוויות של ההורים שלי הם חלק מהבשר שלי, ועדיין היה ברור לי שלא יכולתי לדבר בגוף ראשון על חווית זרות. דרך הפרפורמרים שלי קיוויתי להבין משהו מהחוויה של הזרות שהיא מוכרת לי אבל לא חוויתי אותה. רציתי לינוק את הידע הזה מתוך חווית ההדרה שלהם.
חאדר: אורי וגם יאנה עברו הדרה כיהודים מחוץ לישראל וכעולים בתוך ישראל. המורה שלי בגן הייתה אומרת לנו "תאכלו אצל יהודים ותישנו אצל נוצרים", כי אצל יהודים האוכל כשר אבל מסוכן לישון אצל יהודים כי הם עלולים לקום ולרצוח אתכם. אני נשאתי את הקונפליקט הזה לכל מקום שהגעתי אליו. כשאתה מתבגר אתה מבין שאין הדרה אחת, יש ריבוי של קונפליקטים שמובילים להדרה, וכל אחד נושא איתו על הגב את ההדרה שלו.
מעיין: מעל לכל פרפורמר היה שעון, והשעונים כולם מכוונים לזמן ישראל. בתפיסה שלי השעון הוא מייצג של מקום גיאוגרפי, הוא זה שמאחד את כל ה"מודרים" בעבודה הזו, ויותר מכך מצביע גם על השייכות המשותפת שלנו בסביבה שבה כולנו ביחד גם מודרים ממקומות אחרים.
אורי: יש תופעה מעניינת שנכים בעלי פגם גופני מסגלים לעצמם תנוחת גוף שפחות מכאיבה להם. המצב שלהם מעצב אותם בצורה מסוימת שתכאב להם פחות. בחווית המהגר שלי, אני עיקמתי את הקיום שלי בכדי שחווית הזרות לא תכאיב לי. מי שאני היום הוכתב רבות ע"י חווית הזרות שלי על ידי הפיתולים והעיקומים שעשיתי בחיים שלי בכדי לא לכאוב את כאב הזרות. חיצונית אני לא בטוח שזה נראה. אני אשכנזי פה בארץ, אני לא שייך לאף אוכלוסייה סובלת באופן רשמי וכביכול אין לי סיבה להיות כזה, אבל בחוויה הפנימית אני הולך מאוד בזהירות בעולם, וכל הזמן חשוף לפגיעה. אני חוויתי הדרה וזרות למרות שכאילו לא מגיע לי. בתקופות מסויימות בחיים, למשל בצופים, הייתי תמיד דואג להיות בוועדת חברה, ולדאוג לכל המקופחים. אני בטוח שזה משם. בטירונות היה חייל רוסי שלא דיבר עברית, ואף פעם לא עמד במטלות כי תמיד לא הבין מה רוצים. פעם אחת צעקתי על המפקד "הוא לא מבין עברית, מה אתה רוצה ממנו?". אני קיבלתי את העונש.
מעיין: איך לא סיפרת לי את זה? זה חומר מצויין. איך לא הוצאתי ממך אותו?

זבובים: איך באמת"הוצאת" מהפרפורמרים את הסיפורים? היו שם מניפולציות?
מעיין: המניפולציה הראשונה היא בעצם המפגש. השיח דימה דיאלוג חברי, אבל היה בעצם אמצעי לחילוץ של חומרים לעבודה. נכון, היה מפגש אמיתי, והתאהבתי בכל אחד מהם, אבל בהחלט אני כיוונתי את השיחה,  למרות שהשתדלתי לא לתת תחושה שאני מכוונת אותה. הסיפור שנבחר הוא סיפור אישי שלהם, אבל הוא סיפור שאני בחרתי מתוך המאגר שלהם.
יאנה: אני הלכתי איתה חד וחלק. ראיתי את המניפולציה שלה ומייד אמרתי "מה את רוצה להוציא ממני?". הבנתי שהיא רוצה את הסטיגמות, את מה שמפריע לרוסים, את מה שאני חווה וחיה ביומיום בהקשר של הזרות שלי בחברה.
חאדר: נשמע שאצלך היה קל. אותי לקחו למגרשים ריקים לשבור זכוכיות ובקבוקי יין, רצתי עירום...
יאנה: גם אני עשיתי שטויות אחר כך.

זבובים: יאנה חזרה על שיר הילדות שלה המון פעמים. המון המון פעמים. בהמשך כולם שרו אותו, והוא גם נכנס לתוך המופע.
יאנה: זה שיר ילדות של המון דורות. שיר מאוד מרגש, שמופיע בתחילת וסוף תכנית ילדים ואז הילד יודע שצריך ללכת לישון. השיר מרגש כי הוא נוסטלגי.
מעיין: ניסיתי כל מיני דברים. אצל יאנה למשל רגע משמעותי היה כשאמרתי יום אחד ליאנה לקרוא את הטקסט של לותר קינג מתוך וויתור. אז היה משבר ואז הגיע הבכי. ברגע הזה היא הבינה שהיא החליטה לוותר. היא לא תוכל לשנות את הסביבה.
יאנה: לא היתה לי ברירה. אי אפשר לשנות את הסביבה וגם לא צריך לשנות את הסביבה. מי אני שאשנה את הסביבה? אני הגעתי אל הסביבה הזו ואני זו שצריכה להתאים את עצמי אליה.

זבובים: אבל הסביבה הגיבה להגעה שלך באופן שמדיר אותך ממנה. זה לא משהו אינהרנטי בסביבה, אלא הוא תגובה להגעה שלך.
יאנה: אז מה? הבחירה שלי להגיע לפה כוללת את הוויתור. אני בוחרת, על פי הדימוי של אורי, להיות נכה.אני לא יכולה לעבוד במקצוע שלי. יש לי תואר MA במשחק ואף אחד לא צריך אותי פה. או שהמבטא מפריע או שתירוצים אחרים, ואני חשה נכה. אני כן מצויה בעשייה כל הזמן, אבל אני לגמרי לא ממצה את היכולות שלי. זו נכות.
אורי: אני לא זיהיתי בשום שלב מניפולציה. התהליך מבחינתי היה מאוד רצוף של התחדדות, זיהוי גרעין של משהו והעצמה שלו.
מעיין: את אורי תפסתי בתור דמות המספר. ואכן רוב העבודה אצלו הייתה טקסטואלית. עבודה על טונציה והתכוונות. המניפולציה אצלו היתה לא לתת לו לדעת שהוא דמות מספר, לשמור את זה אישי אצלו.
חאדר: המניפולציות עלי ניסו כל הזמן לכוון אותי להתפרץ, עד שבהופעה עצמה התפוצצתי בלי שום פרופורציה. הייתי מאוד מכוון, אולי יותר מדי. אני חושב שעלי הופעלו הכי הרבה מניפולציות, גם כי אני היחיד בלי ניסיון בימתי וגם כי הצטרפתי מאוחר והייתי צריך להשלים פערים.
מעיין: החזרות עם חאדר התחילו בחניון. הרגשתי שמרחב יפתח אותו וגם רציתי שהוא יתמודד עם קהל. הרגע שבו הבנתי שחאדר יכול להיות נואם מצוין הוא הרגע בו הוא אמר את הטקסט של הגידופים ואיזה ילד שמע אותו והחזיר לו גידופים.

זבובים: אז הצלחת להגיע עם כולם לגרעין מאוד אישי ואז עשית מהלך של Re-Staging שמרחיק את החוויה האישית. איך כיוונת את השינוי הפרפורמטיבי מהחוויה המאוד אישית לחוויה כללית?
מעיין: זו כבר לא היתה בעיה. רק הייתי צריכה לשנות את התפאורה. מבחינת המבצעים לא השתנה כלום. אף אחד מהם לא היה צריך לדעת שהוא נואם. הם עשו את המונולוג כמו שהוא. מה שהשתנה הוא האסתטיקה של הדבר. הלבשתי אותם כמו נואמים, הנחתי פודיומים של נואמים ונתתי להם לבצע את המונולוג כמו שהוא. בשום שלב לא עבדנו על רטוריקה של נאום. רק נגנית הנבל בעצם חיפשה רטוריקה של נאום.

זבובים: למה לא רצית שהם ידעו שהן נואמים?
מעיין: הם לא היו צריכים. אם היו יודעים את זה היה הופך להיות רק נאום, ומאבד את הטבעיות. התבנית של נאום יכולה להיות בריחה שלא תשאיר את המקום האישי.

זבובים: אבל ממש השתמשת בפרטיטורה של נאום גם בתוך הטקסט, כולל ציטוטים ישירים מנאום "I have a dream" של מרטין לותר קינג.
מעיין: העבודה עם הנאום הייתה לא בתור נאום, אלא כחומר. מה מתוך המשפטים האלה הם שלנו.

זבובים: פרטיטורת הנאום שאת אומרת שנוצרה, היא לא משהו בתוך הביצוע? היא נובעת רק מהאסתטיקה של ההעמדה אחד ליד השני? אין החלטות בימוי שעובדות על דינמיקה של נאום?
מעיין: הפרטיטורה היא כולה החלטות אסתטיות שאני עשיתי. בדרך כלל אין נואם אחד, יש שלושה. לא הפוך??!!?!?

זבובים: אם כן, ה- setting של הנאום, הלבוש, המיקום בחלל הוא זה ששינה את הקונטקסט. כל אחד מהפרפורמרים ביצע קטע מאוד אישי, אבל ה- setting הוא זה שהפך את זה לכללי, לקטלוגי. הצורה היא זו שנתנה את התוכן.
מעיין: נכון. מה שרציתי היה בדיוק להכניס תוכן אישי לתוך מבנה ציבורי.


ענת כ"ץ וארז מעין שילבו כוחות בשנת 2009 לאחר שנים של יצירה בנפרד. עבודותיהם הופיעו בפסטיבלים שונים (אינטימדאנס 2010, 2011; פסטיבל עכו). כיום עובדים על עבודה חדשה באורך מלא.

ענת כ"ץ ילידת 1980, כוריאוגרפית ויוצרת רב תחומית. עבודותיה הועלו בארץ ובעולם. למדה בסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון וכיום שוקדת על עבודת המאסטר שלה בתחום הפרפורמנס, באוניברסיטת תל-אביב. השתתפה בפסטיבלים שונים בארץ (אינטימדאנס, גוונים במחול, זירת מחול ועוד), ויצרה גם ערבים עצמאיים.

ארז מעין יליד 1979, שחקן, מעצב, ויוצר רב תחומי. בוגר הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין ונמנה היום על סגל המורים. כיום שוקד על עבודת הדוקטורט שלו בתחום הפרפורמנס, באוניברסיטת תל-אביב. שיחק בהצגות שונות, יצר והשתתף בעבודות מיצג בפסטיבלים וגלריות לאמנות, עיצב תפאורה ותלבושות להצגות בתיאטרון הבימה, תיאטרון אורנה פורת ובתי ספר למשחק.