בין דימוי לפעולה

קרני ברזילי

בין דימוי לפעולה

שחזור בעבודתה של אורלי הומל

באמנות פלסטית, פעולת השחזור מתקשרת לתיקון, לרסטורציה, בעיקר בציור. מטרת פעולה זו הינה לשמר דימוי ו/או לתקן יצירה מפני נזק הנגרם לה. לרוב, שחזור של ציור מתרחש לאחר שהיצירה מוכנה, ולעיתים פעולה זו כלל אינה מתבצעת על ידי האמן עצמו. בעוד במדיום הציור מטרתה של פעולת השחזור היא להגן על היצירה הקיימת, באמנות החיה קיומה של היצירה מותנה בפעולת השחזור, פעולה שנעשית על ידי האמן בזמן אמת ולמעשה מכוננת את היצירה עצמה. בשני המקרים, הן בזה של שחזור כפעולה המיועדת לתיקון חומרי של אובייקט והן כהתכתבות גופנית בזמן אמת, פעולת השחזור מבוססת על קיומו של מקור המצוי בעבר, שמכיל לא אחת רבדים אישיים, חברתיים או היסטוריים אשר מקבלים משמעות חדשה מעצם שחזורם. 

אמנות המיצב (Installation Art ) אינה מזוהה באופן טבעי עם מושג השחזור כפי שתיארתי עד כה. היא אינה נתפסת כדורשת טיפול טכני-חומרי כמו בציור ואינה מבוססת בהכרח על פעולה גופנית של יוצר המהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה כמו במחול, תאטרון או פרפורמנס. ובכל זאת אני מבקשת לשאול: מה בין מיצב ושחזור?   

קלייר בישופ1 מגדירה מיצב כאמנות שהצופה נכנס אליה במובן הפיזי, וקיימת בה התייחסות ממשית לנוכחותו. המיצב, היא מתארת, הוא לרוב תיאטרלי, חושי ומאפשר לצופה להיטמע בו, והוא מושפע ממדיות נוספות כגון: אדריכלות, קולנוע, פרפורמנס, פיסול, תאטרון, ציור ועוד. לעומתה, בוריס גרויס2 אף מרחיק לכת בהתבוננותו ביחסים בין המיצב ובין שאר האמנויות ומזהה במיצב "צורת אמנות בולענית באופן קיצוני, כזו שמטמיעה בתוכה את כל המדיומים: ציורים, רישומים, תצלומים, טקסטים, אובייקטים [...] המיצב הוא כל-כולו חומר בתוקף היותו מרחב". לאור דבריהם של בישופ וגרויס, נדמה כי ניתן למקם את המיצב על הציר שבין החומרי לגופני ובין הדימוי לפעולה. ציר זה מאפשר לראות במיצב פעולה של שחזור, כפי שאדגים באמצעות התבוננות בעבודותיה של אורלי הומל, שנעות על ציר זה בדיוק.

תהליך העבודה של הומל מתחיל בחקר חוויה אישית מתוך הביוגרפיה הפרטית שלה, אשר מתורגמת בהמשך באופן חומרי במרחב - הומל "מחייה מחדש" רגעים ספציפיים בעברה. רגעים אלו, הופכים מעיסוק בזיכרון פרטי ואישי של האמנית לאוניברסליים, תרבותיים או היסטוריים עבור הצופה. זוהי פעולת הדהוד כפולה, מהלך שניוני של שחזור, האחד בידי האמנית המשחזרת רעיון או חוויה ליצירת אמנות חומרית, והשני בידי הצופה הנפגש ביצירה אשר מעלה בו רעיון או זיכרון חוויה הקשורים בה.

טכניקת עבודתה העמלנית של הומל מכילה רובד נוסף של שחזור, שכן באמצעות פיסול ידני או יציקה היא משכפלת אובייקט יחידני לכדי מסת אובייקטים, שחיבורם יחד מרכיב את המיצב. סביבה הבנויה על שחזור כזה מצויה בעבודתה "השדה" (2012), שהוצגה לראשונה ביריד צבע טרי, ושנה לאחר מכן ב- Pavillon am Milchhof בברלין. במיצב זה מקבץ שיבולי תירס עשויים חומר פולימארי; כל גבעול בשדה עשוי באופן ידני ויחידני. כל גבעול הוא שחזור ושכפול של קודמו, אך הטיפול הפרטני בכל גבעול מעניק לו גם ייחוד ושוני בתוך המסה. ביצירה זו הצופה נדרש להקיף את השדה ולחוות אותו מקרוב. בעת שיטוט סביב המיצב, נגלה אל הצופה חלקו האחורי של השדה, בו נראים מספר גבעולים שמוטים, רמז לפעולה אלימה של הרס שהתרחשה בחלק זה. תגלית זו מחדדת את אלמנט הדרמה המצוי במיצב זה, ומרמזת לנרטיב שהעבודה משחזרת.

מיטל רז כותבת בקטלוג התערוכה: "המבקר בתערוכה נקלע לתוך עלילה בדיונית שטווה הומל, הוא עומד בתוך שדה התירס המדומה, הנושק כמעט למופשט, ונדרש להמשיך בדמיונו את העלילה. הומל מתפקדת גם כמספרת סיפורים וגם כמעצבת שלהם - היא מייצרת אווירה היצ'קוקית מובהקת, כאשר היא מחדירה כאוס לתוך מציאות מסודרת ומאורגנת". 

דבריה של רז מצביעים על אותו הדהוד כפול: שחזור נרטיב או חוויה על ידי האמנית אשר משוכפלים על ידי הצופה בעת המפגש עם העבודה. "השדה" היא יצירה הנעה על הציר שבין שחזור של דימוי לפעולת שחזור כפולה - בנייה עמלנית של שדה תירס ושחזור פעולה אלימה והרסנית.

גם תערוכת היחיד של הומל "רקוויאם: פיקניק" (2010) שאצרה אילת בן דור בגלריה גל און מאופיינת בשחזור מסה של אובייקטים והצבתם כמכלול. האובייקטים בעבודה זו הם כוסות וצלחות חד פעמיות, בלונים, כדורים, מטקות ואובייקטים נוספים, כולם עשויים גבס, אשר פזורים בחלל הגלריה, שבורים ומנותצים. גם כאן קיים נרטיב מרומז - מסיבת יום הולדת או פיקניק משפחתי, שהפכו לאתר של הרס וחורבן. נדמה כי הומל בונה ומשחזרת רק בשביל להרוס ולחבל. תחת שחזור אותנטי ומדויק של האירוע, הומל מציבה שברי זיכרון חומרי, אנדרטה להתרחשות האנושית שהתקיימה במקום.

"9.2.1985 קק"ל" (2013) הוא מיצב המוצג בימים אלו במוזיאון חיפה לאמנות, במסגרת התערוכה 'מן המוכן-מאה שנה לרדי מייד' באוצרותה של רותי דירקטור. בעבודה זו משחזרת הומל אב טיפוס של ברזייה המצויה ביערות קק"ל ברחבי הארץ. בשונה מעבודות אחרות שלה, כאן נוקטת הומל בגישה נוקשה יותר כלפי השחזור: "הברזייה הזאת לא נלקחה מהשטח כיאה לרדי מייד אלא נבנתה מאפס על ידי. רציתי לשחזרה במדויק, ללא סטיות מהמקור, ומצאתי את עצמי בתהליך ארוך ולא פשוט. בסופו של דבר, התהליך הסיזיפי הזה הפך לעבודת האמנות, והוא חשוב ומשמעותי עבורי בהרבה מהאובייקט הסופי שעומד בחלל המוזיאון". עבור הומל, השחזור במקרה זה הוא הפעולה עצמה, ולא התוצר הסופי. בנוסף, בשונה מן העבודות של הומל שהזכרתי עד כה, אשר חולשות על החלל כולו ומפעילות את הצופה באופן פיזי, הברזייה הינה אובייקט פיסולי מוגדר וספציפי, המוצב בחלל כדגם ארכאי בר-זיהוי של זיכרון קולקטיבי. ההיבט האישי, הביוגרפי, מהדהד מתוך התאריך המופיע בשמה של היצירה, וגם כאן "מתקשר לזיכרונות ילדות, לטיולים שנתיים בבית הספר ואחר כך בצבא".

אסיים באחת העבודות האהובות עלי, "תפארת" (2010). עבודה זו משחזרת רגע שיא, כמעט-רוחני, שלא מגיע לידי סיפוק, מעין ניסיון ללכוד רגע עוצמתי, בתקווה שהצופה בעבודה יקלוט אותו. הומל מספרת כי יצירה זו החלה בהתבוננות בתמונת ילדות של הבריכה בקיבוץ: "הייתי ילדה בת שש או שבע, פחדתי לקפוץ, עמדתי על קצה המקפצה ובכיתי. את הרגע הזה אימא שלי בחרה לתעד". במיצב עשר יציקות של כפות הרגליים של בני משפחתה, הניצבות על קרש מקפצה ממוספר. הרגליים מכווצות, ונדמה כי עוד רגע ירחפו באוויר, אך דבר אינו קורה - הומל מקפיאה את הרגע שלפני הקפיצה, הרגע לפני השחרור והפורקן. ייתכן כי באמצעות שחזור רגע טראומטי זה מבקשת הומל לעשות תיקון מול בני משפחתה שאת רגליהם היא יוצקת, אלה שלא "הושיעו" אותה ברגע האמת, רגע הפחד והחרדה מן הקפיצה למים.

בעבודות המיצב של הומל פעולת השחזור נעה בין ניסיון ליצירת דימוי "אותנטי", מוכר, לבין פעולת הרס שמערערת אותו. בעבודותיה בוחנת הומל את עצם יכולתה של פעולת השחזור ללכוד את המקור: באמצעות פגיעה באובייקט מסכלת האמנית את פעולת השחזור ומונעת ממנה להגיע לשלמות. כך הופכים השדה, הפיקניק, הברזייה וכפות הרגליים לאובייקטים באמצעותם היא מביימת סביבות הנעות על הציר שבין הדימוי לפעולה, ומכוננת שחזור כפול - בעשייתה שלה, ובמפגש של הצופה עם היצירה, שמעלה בו זיכרון נרטיב אישי, תרבותי או היסטורי.


[1] Claire Bishop, "Installation Art A Critical History", Tate Publishing, 2005

[2] בוריס גרויס, "ריבוי מחברים", מתוך: כוח האמנות, 2009, הוצאת פיתום


אורלי הומל היא ילידת חיפה, גדלה בקריית אתא ולמדה באוניברסיטת חיפה במסלול דו-חוגי המשלב אמנות ומתמטיקה. היא הציגה מספר תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל. ב-2012 זכתה במלגת שהות בLepsien Art Foundation   בדיסלדורף. לפרנסתה, עוסקת הומל בעיצוב תפאורות לטלוויזיה, קולנוע ותאטרון.

קרני ברזילי היא אוצרת עצמאית, בוגרת לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב וסטודנטית לתואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בין התערוכות שאצרה: 'תלוי בגוף' בגלריה מנשר, 'איש שלא הבחין בשום דבר' בגלריה אלפרד ולאחרונה הייתה חלק מצוות האוצרות של פרויקט 'מטרופוליס - בית הספר לאמנות בקריית המלאכה' שהתקיים במסגרת 'אוהבים אמנות. עושים אמנות 2013'.