מה לשחזור ולאמנות המופע?

ליאור אביצור ורן בראון

מה לשחזור ולאמנות המופע?

לפני עשרים שנה, פגי פילן ניסחה את האונטולוגיה של אמנות המופע (Performance) כ"ייצוג ללא שעתוק", כאמנות שקיימת אך ורק בהווה, וש"נעשית עַצמה באמצעות היעלמותה" (Phelan 1993: 146). לטענתה, זוהי אמנות שלא ניתנת לשימור, להקלטה, לתיעוד - שלא יכולה להשתתף בייצוג של הייצוג. במלים אחרות – היא בלתי ניתנת לשחזור (re-enactment). האם באמת כך? מה השתנה מאז בתפיסות אודות אפשרויות השחזור של אמנויות המופע? בשנים האחרונות אנחנו עדים לעיסוק הולך וגדל בשאלה זו.

הגליון הנוכחי עוסק בתופעת השחזור, אשר כוללת מגוון של ביטויים, שרובם ככולם כוללים חזרה על פעולה כלשהי, בין אם פעולה היסטורית, ובין אם פעולה פרפורמטיבית; יחד הם מרכיבים מנעד רחב של פרשנויות אמנותיות-בימתיות לתופעה זו. הכנס "פרפורמנס 0:2", שנערך במאי האחרון בביה"ס לתיאטרון חזותי, ובעקבותיו יוצא לאור הגליון הנוכחי, עסק במגוון זה של "מושג השניות – בפעולות של שחזור, בחידוש של אירועים שהתרחשו וביצירה מחודשת של מופעים" (מתוך תכניית הכנס).

דפנה בן שאול מתבוננת בהצגה-מחדש ובהחייאה פרפורמטיבית כפי שאלו באו לידי ביטוי בכנס במסגרת פאנל שאצרה והנחתה. בפאנל, שנקרא "שיבה / Re:Turn", השתתפו אלעד ירון מקבוצת בית ריק, ולאא סבית מקבוצת המיישבים את איקרית, ודנה יהלומי, סער סקלי והגר אופיר מתנועה ציבורית. במאמרה היא בוחנת, בעקבות הפאנל, את האפשרות לבצע reenactment דרך פעולה של שיבה למקום וחזרה על פרקטיקות טקסיות ותרבותיות. במקרים הנידונים במאמר מופקעים "מצב" ו"פעולה" מהקשרם המקורי, ומוסבים, באמצעות תפנית פרפורמטיבית ודפוסים אסתטיים, לאקט ציבורי ואזרחי.

"הזבובים" של גליון זה, ענת כץ וארז מעין, מצותתים לשיחה שהתקיימה בין המשתתפים ביצירה "שלושה נואמים", עבודתה של מעיין מרים מוזס, שהועלתה בבכורה במסגרת הכנס. שלושת הנואמים: אורי לוינסון, חאדר אבוסייף ויאנה פרידמן, משחזרים בנוכחות הקהל סיפורי אפליה אישיים, ומרכיבים יחד פסיפס (לא מחמיא במיוחד) של החברה הישראלית.

עוד בגליון זה - מורן שוב משוחחת עם ניב שיינפלד ואורן לאור על עבודתם האחרונה, "דירת שני חדרים", המשחזרת את יצירת המחול של ליאת דרור וניר בן גל משנת 1987. לאורך הראיון, שוב פורשת מחשבות על אודות "מקור, ייצוג, שחזור, חקירה, חזרה, הסטה, ביצוע, פרשנות, שפה והפשטה".

במאמר מוסגר, כדאי לציין כי "דירת שני חדרים" מסתמנת כסנונית ראשונה ליצירות מחול ישראליות העוסקות בשחזור, שכן תופעה זו קיבלה לאחרונה רוח גבית בזכות פרוייקט "בעקבות" של מפעל הפיס, שקורא ליוצרי מחול לשחזר עבודות עבר (ואולי המאמרים בגליון זה עשויים לשפוך אור על הדיון באופני שיחזור ובמשמעותם, מימד שמציב סימני שאלה לגבי תנאי הסף והמתודולוגיה שמעמיד הפרוייקט).

מחוץ לישראל, העיסוק המסיבי בשחזור הוא תופעה הרווחת כבר למעלה מעשור. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר למגמה זו היא התערוכה "Seven Easy Pieces", שהוצגה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק ב-2005. בתערוכה,שחזרה מרינה אברמוביץ' שבע עבודות מיצג פורצות דרך, ועוררה בכך דיון ער באשר לאופייה החולף והחד-פעמי של אמנות זו. הרטרוספקטיבה של אברמוביץ' מ-2010, שהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), עוררה אף היא מחלוקת דומה, בעיקר לאור הצעתה של אברמוביץ' כי "מיצג חוזר" – ביצוע מחדש של עבודות מיצג שהועלו בעבר – הוא המודל הראוי לשימור עבודות מיצג.

אביגיל לוין - אחת משלושים ותשעה האמנים שהוכשרו על-ידי אברמוביץ' והציגו את עבודותיה באופן יומיומי במהלך חודשיים וחצי- כותבת לגיליון אודות חוויותיה מהתערוכה ודנה בסוגיות נוספות שמעלה ביצועם החוזר של מיצגים, מנקודת המבט של מבצעת-משחזרת.

היבט שונה לחלוטין של שחזור באמנות המופע נפרש בשיחה שמקיים גיא גוטמן עם מילו ראו, בימאי קבוצת הפרפורמנס "המוסד הבינלאומי לרצח פוליטי" (International Institute of Political Murder), שבלב הפרקטיקה שלה מצויים שחזורים אמנותיים של אירועים היסטוריים. גוטמן משוחח עם ראו אודות עבודתו האחרונה, "Hate Radio", מופע שמציג מחדש את המתרחש בתחנת הרדיו RTLM, אשר שימשה ב-1994 כאחד ממוקדי ההסתה המרכזיים בזמן רצח העם ברואנדה. באמצעות עבודות השחזור שלו מבקש ראו להשיב את התיאטרון למרחב הציבורי, במובן שנתן לו הפילוסוף יורגן הברמאס (Habermas) - המקום והתנאי לקיומו של דיון בחברה, מקום שאינו כפוף למרות המדינה או כל ממסד אחר, ומאפשר דיון פתוח, רציונלי וחופשי מכפייה בין מרכיביה השונים של החברה.

גם נעם ברוסילובסקי מבקש לחשוף את ההיבטים הפוליטיים והביקורתיים שהעיסוק בשחזור טומן בחובו. מאמרו סוקר את עבודתו האחרונה של הקולקטיב רימיני פרוטוקול (Rimini Protokoll), שרבים מהפרויקטים שלו עוסקים בשחזור באמצעים שונים, ומשתרעים על פני מנעד רחב של ז'אנרים, מדיומים ופלטפורמות. Situation Rooms היא יצירת וידיאו מרובת משתתפים, אשר מציגה את סיפוריהם של אנשים שונים, "אמיתיים", שעוסקים בנשק ובמלחמה. היצירה מטשטשת את הגבול בין צופה ומבצע, באמצעות משחקי תפקידים ושחזור סיטואציות בחלל שנבנה במיוחד עבור המופע, ומעלה שאלות לגבי האופן שבו שחזור אמנותי מאשרר או מבקר את המציאות.

במדור 'בהשאלה', קרני ברזילי בוחנת את האופן שבו שחזור נוכח בעבודות המיצב של אורלי הומל. על אף שמדובר באמנות פלסטית, השאלות שעולות ממאמרה באשר לאותנטיות וליחס בין מקור לשחזור הן רלוונטיות במיוחד לאמנות החיה, שכן השחזור, לטענתה, מתמקם במפגש של הצופה עם היצירה, על הציר שבין הדימוי לפעולה, וביכולתו להפעיל חוויה המבוססת על נרטיב אישי, תרבותי או היסטורי. על הרלוונטיות שיש לתובנה זו ניתן ללמוד גם מן השיחה של גוטמן עם ראו, שמעיד על כך שהוא מחזיק בגישה דומה, ומעצב את השחזורים התיאטרליים של IIPM לא מתוך נאמנות עובדתית-היסטורית בהכרח, אלא מתוך נאמנות לחוויה הרגשית.

הלל קוגן, משוחרר מנאמנות עובדתית-היסטורית כלשהיא, משרטט מהלך היסטורי אלטרנטיבי, המתאר את התפתחותו של המחול הפלשתיני בטרם קיומה של מדינת ישראל. כתיבתו של קוגן מצביעה על היתכנותן של לאקונות נוספות בתיאור הרווח של התפתחות המחול בישראל, ואולי גם על מלאכותיותו של הנרטיב מלכתחילה, ככזה המציג השתלשלות ליניארית רציפה.

אם נחזור להגדרתה של פילן, שטוענת כי "בלי עותק, המופע החי מזנק אל הנראות – בהווה טעון, כפייתי – ונעלם בזיכרון, במחוזות האי-נראות והלא-מודע, שם הוא חומק מרגולציה ומשליטה" (שם: 148), אזי לפעולת השחזור יש תמיד מימד פוליטי – שכן, המאבק על זיכרון הוא בעצם מאבק על זהות. מימד זה נוכח בכל המאמרים המופיעים בגיליון, כמו גם בעבודות בהן הם עוסקים.

כל היוצרים המופיעים בגיליון, מתבוננים בעבר דרך עדשה פוליטית-ביקורתית; כולם משתמשים בביקורת שלהם אודות העבר, בכדי להעיד על העכשווי - הם מכוננים מתוכו הווה. במילותיו של ג'ורג'יו אגמבן (Agamben):

"בן-הזמן אינו רק מי שבעודו מבין את אפלת ההווה תופס מתוכה את האור שלא יגיע לעולם למימוש תכליתו; בן-הזמן הוא גם מי שבעודו מחלק ומשבץ את הזמן יכול לחולל בו תמורה ולכונן מערכת יחסים בינו ובין הזמנים האחרים, לקרוא בו את ההיסטוריה בדרכים נסתרות ובלתי צפויות, "לצטט" אותה לפי צורך שלא נובע בשום פנים ואופן מהרצון השרירותי שלו, אלא מתוך דחף שהוא אינו יכול שלא להיענות לו. כאילו אותו אור בלתי נראה שהוא החשכה של ההווה מטיל את צלו על העבר, וזה, מרגע שנגע בו הצל, זוכה ביכולת לענות לאפלה של העכשיו" (אגמבן 2010: 7).

קריאה מהנה!

נ.ב.
אם טרם עשיתם זאת, נשמח מאוד אם תירשמו (בתחתית המסך) לקבלת ניוזלטר מאיתנו, וכך תהיו מעודכנים בפרסומם של גיליונות חדשים, נספחים שיעלו מעת לעת ואירועים מיוחדים. כמו כן, אתם מוזמנים להשתמש בלוח המודעות, המיועד לקוראים המעוניינים לשתף ולחלוק מידע בנוגע למופע חדש, סדנה, פסטיבל, אודישן וכדומה. הגישה ללוח המודעות היא חופשית ואינה כרוכה בתשלום, ואנו מקווים כי היא תסייע ליוצרים העצמאיים ולקהל למצוא זה את זה מבלי להיות תלויים בערוצים מסחריים.