לעצור ולבחון הכול מחדש

בנות טיורינג

לעצור ולבחון הכול מחדש

על המופע "מייבי אטנדינג" בהשראת ברכט

"מייבי אטנדינג" הוא מסע וירטואלי בעקבות הפחד מהשפעות הטכנולוגיה, בהשראת מחזותיו של ברטולט ברכט "האומר כן" ו-"האומר לא". היצירה מורכבת מדימויים מתוך סביבות וירטואליות ומאנימציות ascii מתחום ה-Fetish, מאש-אפ של טקסטים נבואיים על עתיד האדם ברשת, ומוזיקה שמולחנת בזמן אמת על ידי מחשב. במהלך העלילה נדרשות מן הקהל, באופן אינטראקטיבי, הכרעות בין התמסרות טוטלית לטכנולוגיה לבין התנערות ממנה.

במקור, "מייבי אטנדינג" תוכנן כמיצג חד-פעמי לערב טכנופוביה במרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל-אביב, שאצרה רות עמידרור. בפועל המופע הוצג כבר כ-30 פעמים בארץ ובחו"ל: בגרסה העברית הוא הוצג בין היתר במוזיאון תל-אביב לאמנות, מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בירושלים, פסטיבל Print Screen ופסטיבל אוטופיה, ובאנגלית במספר מקומות באירופה, ביניהם פסטיבל ארס-אלקטרוניקה באוסטריה ומכון אורפאוס בבלגיה, ואנחנו ממשיכים לקבל הזמנות ממדינות נוספות. חלק מן המזמינים לא ממש מבינים את הפרויקט, אבל ככל הנראה שם ההרכב "בנות טיורינג" (ובאנגלית: Turing Dames) נשמע להם סקסי…

מי אנחנו?

בנות טיורינג הן למעשה טריו: Batt-Girl - אמנית רשת ואינטראקטיב, דגנית אלייקים-קסוטו -  מלחינה ואמנית סאונד וערן הדס - תכניתן, משורר ואמן רשת. בגרסה העברית של "מייבי אטנדינג" מתארח עידו אמין. מקור השם של ההרכב הוא אלן טיורינג, אחד החשובים שבמדעני המחשב בכל הזמנים. על-שמו נקראת המקבילה של פרס נובל למדעי המחשב, פרס טיורינג. בשנת 1934, כ-14 שנה לפני המחשב "המודרני" הראשון, הוא בנה מודל תיאורטי שמסביר איך מחשבים יפעלו ומה הם יוכלו לחשב - מכונת טיורינג. בשנת 1950 הציע את מבחן טיורינג כדרך למדוד האם מכונה מסוימת היא בעלת בינה מלאכותית. בין שני החידושים התיאורטיים המדהימים הללו, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה אחד השותפים העיקריים לפיצוח הצופן של מכונת ההצפנה "אניגמה" של הצבא הנאצי, מהלך שתרם לקיצור משמעותי במערכה העולמית, אם לא להכרעתה. עם זאת, טיורינג היה הומוסקסואל, ומפני שמעולם לא הסתיר עובדה זו, הורשע בהומוסקסואליות בשנת 1952 ונדרש לבחור בין מאסר לבין טיפול הורמונאלי לדיכוי היצר (שבו בחר בסופו של דבר). כעבור שנתיים, בהיותו בן 42, התאבד. לטיורינג לא היו בנות וגם לא בנות זוג, אבל גישתו של טיורינג ליחסי אדם-מכונה הושפעה במידת מה מן היחסים בין המינים. כך למשל מבחן טיורינג, בו אדם צריך לנחש אם בן שיחו הוא אדם או מכונה, התבסס על משחק סלון בריטי שבו יש לנחש אם הדובר הוא גבר או אישה. ולכן אנחנו בנות טיורינג.

אנחנו עובדים יחד מאז 2010, ו"מייבי אטנדינג" איננו הפרויקט היחידי שבו אנו משלבים עבודת רשת ומופע חי. ב-2010 יצרנו את "ליזטוש הפקצה הווירטואלית", מיצב שבו אנו בונים חדר (פיזי) של נערה (בת 16 ביט) שחיה בעולם תרבותי וירטואלי. חלק מהפרויקט הוא בוטפטן (chatbot), תוכנה שמנהלת שיחות ועונה לשאלות של הקהל דרך ממשק צ'אט (קישור). העבודה נבנתה במקור עבור פסטיבל "נערה" בבת-ים, והוצגה מאז במוזיאון המדע ע"ש בלומפילד בי-ם, בגלריה לאמנות אורט בראודה כרמיאל ועוד.

lizetush1

"ליזטוש הפקצה הווירטואלית", פסטיבל "נערה" בבת-ים, 2010. צילום: בנות טיורינג

בפסטיבל Print Screen האחרון הצגנו (יחד עם מחניים 134/לאשכית) את "ויקילנד", זירת קרב פיזית בה מוצגות מלחמות עריכה בוויקיפדיה: שתי גרסאות סותרות לערכים שנלקחו מתוך אתר ויקיפדיה מוקרנות על מסך גדול, והאנשים שניצבים מול המסך הופכים למשתתפים פיזיים, גלדיאטורים שנלחמים זה בזה בקרב על הגרסה שתתפרסם. חיישן מזהה את הצופים, משייך אותם לאחת משתי הגרסאות לפי מיקומם, ומצמיד להם בועה שבה גרסת הערך שהם מייצגים. הבועה נעה לפי מיקום המשתתפים, כשהמטרה היא "לדחוף" את הגרסה שלהם למרכז המסך. הגרסה המנצחת מעודכנת בוויקיפדיה האמיתית. 

"מייבי אטנדינג", "האומר כן" ו"האומר לא"

מכל יצירות האדם אני אוהב / את אלה שהשתמשו בהן (ברטולט ברכט)1

"מייבי אטנדינג" היא יצירת מאש-אפ, כלומר היא משלבת טקסטים ודימויים ממקורות שונים, וגם את זה אפשר לקשור להיבט ביצירתו של ברכט שלא כולם מכירים. תפיסת הבעלות של ברכט הייתה קולקטיבית ולא אינדיבידואלית, וניתן לומר בזהירות כי הוא ביטא תפיסה זו באמצעות רצף שיבוצים וציטוטים שאינם הולמים את רוח "זכויות היוצרים". הנושא שנוי במחלוקת גם בימינו, הן באופן כללי והן לגבי מעלליו של ברכט. ברכט היה אשף מאש-אפים, שליקט שורות מפול ורלן ומארתור רמבו לצד קטעים מרודיארד קיפלינג. למעשה, גם "האומר כן" הוא עיבוד למחזה יפני, "טאניקו".

בעלילת המחזות של ברכט מתוארת מגפה אשר מאיימת להשמיד כפר, ובמרכזה מורה אשר לוקח את תלמידו למסע אל עיר שנמצאת מעבר להרים, כדי לחפש תרופה לאותה מגפה. הנער, שהצטרף במטרה להציל את אימו, חולה‬ ‫ואינו מסוגל להמשיך במסע. במצב כזה, על פי נוהג מקומי, שואלים (רטורית, שכן הנוהג קובע שעליו להסכים) את החולה אם‬ ‫הוא מסכים שישליכו אותו אל העמק על מנת שיוכלו להמשיך במסעם, או אם הוא רוצה שישובו‬ ‫על עקבותיהם. החולה מועמד בפני דילמה: להסכים להיזנח אל מותו ולאפשר לאחרים להמשיך במסעם, או לבקש להינצל, ואז אולי לפגוע באחרים – עליו להכריע בין מחויבות לחברה לבין האפשרות לסרב במקרה של אי-צדק.

ב"מייבי אטנדינג", המגפה היא סינגולאריות (או ייחודיות) טכנולוגית,‬ ‫מצב עתידני שבו תתקיים אינטליגנציה מלאכותית שתהיה מפותחת יותר מהאנושית. במצב כזה, טוען‬ ‫הסופר והעתידן ריי קורצווייל, יתכן איחוד בין האדם והמכונה.‬ העבודה מתבצעת בחלל בו ניצבים שני מסכי ענק וביניהם דמות הנער החיה. שאר הדמויות הן וירטואליות ומונפשות באמצעות תוכנת האנימציה "אקסטרה-נורמל". אחד המסכים מוקדש למוזיקה, ועליו מוקרן תהליך הבנייה של כלי נגינה וירטואלי בזמן אמת, על בסיס תוכנת קוד פתוח שיתופית שנקראת  Pure Data. המוזיקה, אשר מלווה את המחזה לכל אורכו, מנוגנת כולה דרך הכלי הווירטואלי, ומתארת את תהפוכות הנפש שהנער עובר במהלך המחזה. על המסך השני מוצגות הדמויות המשוחחות עם הנער, וכן דימויים המתארים את המסע התודעתי שהוא עובר משנכנס אל תוך העולם הווירטואלי של הטכנולוגיה. לבסוף, נדרשת הכרעה: האם עליו להיפרד מן העולם הפיזי הישן לטובת הישאבות מוחלטת אל תוך העולם הטכנולוגי החדש, או לחזור לאחור ולנקוט בגישה ביקורתית יותר, לשנות את החוקים של העולם הטכנולוגי כדי לאפשר חיים אחרים בסביבה המתחדשת?

"האומר כן" הוא נקודת מפתח ביצירתו של ברכט, מפני שיש בו אלמנט רפלקסיבי שפונה נגד עצמו: במחזה שכתב על היחיד לומר כן לכל מה שתבקש ממנו החברה, גם אם מדובר במותו. זהו מחזה לימודי, שמפנה זרקור אל ההיבט החברתי של האדם - לא אל תפקודו בתוך מסגרות בין-אישיות, במערכות יחסים אנושיות, אלא אל היותו חלק מקולקטיב. הבעיה היא שהנאמנות של ברכט לקולקטיב, דהיינו אמירת כן ללא סימני שאלה, איננה אלא שבי קונספטואלי שגורם לאדם לאבד את עצמו, וכתוצאה מכך גם החברה מאבדת את עצמה. האלטרנטיבה החברתית של ברכט במקרה זה מזיקה לא פחות מן הנורמה האינדיבידואלית. לנוכח התגובות למחזה, שהאשימו אותו בציות עיוור לסמכות חסרת תבונה, "נאלץ" ברכט להוסיף מחזה תאום, "האומר לא", כדי להציל את כבודו של האינדיבידואל, ונתן לו את האפשרות להתנגד ולבקר את הסמכות. אם במחזה הראשון מקבל היחיד את גורלו, בשני הוא מסרב לו, הוא מתנגד ומשכנע את החברה לשנות את מנהגיה.

ב"מייבי אטנדינג" הקהל הוא שעומד בפני שתי האפשרויות: השאלה "האם לומר כן או לא לטכנולוגיה?" נשאלת במהלך המופע, והקהל נדרש להשיב עליה באופן אינטראקטיבי. אף על פי שאופן הצגת השאלה עצמו יש בו כדי להטות את תשובת הקהל  - הרי השאלה נשאלת בכלים טכנולוגיים: דרך פייסבוק וטלפונים סלולריים, שכבר מכתיבים "אמירת כן" לטכנולוגיה, ומקנים יתרון למצוידים טכנולוגית על פני אלו שאינם - אנחנו מאפשרים לקהל לגבש את דעתו בנושא ואף להשפיע על הבחירה. גם עצם הצגת השאלה היא סוג של הטיה, שכן היא מכתיבה נקודת התערבות, כשבאופן "טבעי" הקהל אולי היה נותן לחיים להימשך בלי להשפיע. בכל מקרה, אנחנו מציגים בעיה ולאו דווקא פתרון, כשהשאלה מתגלגלת לפתחו של הקהל,  וגם זה ברכטיאני...

ברכט הציג אינטראקציה בין המכונה לבין האדם הבודד, היחיד, שמחליט לצאת למסע בעקבות התרופה או האוטופיה. במקרה של ברכט, המכונה היא במה מסתובבת, זוהי הסביבה אשר משנה את מצבו של האדם ומונעת ממנו את הצלחת המסע. ב"מייבי אטנדינג" הסביבה היא המרחב הווירטואלי-אינטרנטי, מרחב שמונע מהגיבור להגיע לאוטופיה הטכנולוגית, אף על פי שהוא, ממש כמונו, חש במאפיינים האוטופיים של המרחב ומתמכר להם.

"אני יכול לעשות אהבה עם כולם ברשת
אני יכול להיות גבר ברשת
אני יכול להיות אישה ברשת
אני יכול להיות צעיר ברשת
אני יכול להיות גדול ברשת
אני יכול לכתוב ולקרוא בכל השפות ברשת
בכל השפות, במיוחד באנגלית
I can constantly reclaim the dynamics of the net
תרגום מהרשת: אני יכול כל הזמן לגאול את הדינמיקה של הרשת
אני יכול לברוא דמויות ברשת
אני יכול לברוא עולמות ברשת
אני יכול להיות אלוהים ברשת

אני מודע לאבולוציה של הרשת
אני מודע לכך שברשת יש מעמדות
אני מודע לכך שפעם היו הרבה מנועי חיפוש ברשת
ושהיום יש רק מנוע חיפוש אחד בו כל מכריי משתמשים
אני מודע לכך שפעם היו הרבה אנציקלופדיות ברשת
ושהיום יש רק אנציקלופדיה אחת, אמנם, אבל היא חופשית"
(מתוך מייבי אטנדינג)

ברכט, טכנולוגיה, פוליטיקה

בסביבה שאנחנו חיים בה כיום המנעד החושי, הרגשי, השתנה עד מאוד; אנחנו מתרגשים מתוכנות, אנחנו חווים סף ריגוש גבוה יותר ברמה המינית, ופחות מתרגשים ברמה הבין-אישית. בדומה לדוד אבידן, שאמר שבעתיד המחשבים יהיו אנושיים יותר, וגם האנשים יהיו מחשביים יותר,2 יתכן שברכט ניבא כבר אז את החברה בת זמננו, שבה הטכנולוגיה מאפשרת ביתר קלות, ואולי אף כופה, ציות אוטומטי לנהלים; בכל טופס שאנחנו ממלאים באתר מקוון, הרי שאנחנו כנועים לממשק האתר, לשדות שיש למלא, ולא לרצונות שלנו או למבנה שמתאים לנו.

יוצא אפוא שהטכנולוגיה מרגשת את כולנו, לטוב ולרע, וכמו דברים רבים אחרים, היא גם כלי פוליטי שעשוי להיות נשלט בידי כוחות בעלי אינטרסים. משום כך הקדשנו מספר מופעים לג'וליאן אסאנז', מייסד אתר חופש המידע "ויקיליקס". עם זאת, אנחנו רואים שבמקרים רבים, דווקא כאשר המידע חופשי, זמין ושווה לכל נפש, ישנם כוחות שמצליחים לנצל אותו לרעה. בבריטניה למשל, מערכת מידע ממשלתית זמינה לציבור מציגה את מספר הפניות למוסדות סעד או את מספר מקרי הפשע בפילוח לפי אזורים, וכך למעשה משמשת להנצחת פערים חברתיים בין אזורים ש"מסומנים כטובים" לאזורים ש"מסומנים כרעים". חופש המידע יכול לפגוע גם בפרטיות, או כמו שניסח את זה מרשל מקלוהן: "בכפר הגלובלי, כמו בכל כפר אחר, אין ממש פרטיות. הרי בכפר כל אחד דוחף את האף שלו לתוך העניינים של כל אחד אחר". אנחנו מציעים לעצור בכל רגע ולבחון הכול מחדש.

בחינה מחדש מנוגדת במידה מסוימת לאינטואיציה של ברכט; הרי בתחילה כתב את "האומר כן" שעוסק בהתמסרות טוטלית, ורק מעט לאחר מכן את "האומר לא" המהסס ובוחן. ברכט שינה את דעתו בעקבות ביקורת על המחזה הראשון. עם זאת, צריך לזכור שב-1930 ברכט חי בסביבה מודרניסטית, שניסתה לבנות את העולם כולו מחדש לאחר טראומת מלחמת העולם הראשונה, והוא עצמו דיבר על הצורך "להוציא את החברה אל האור". אחרי מלחמת העולם השנייה ברכט דיבר אחרת, והציג את התיאטרון כבעל שני קטבים: מחד, הקרוסלה - שבה הכולל סובב סביב מרכז אחד, ומנגד, הפלנטריום - שבו אנו חווים תצפית מנקודת מבט סובייקטיבית על עולם שהוא אינסופי, וכך אנחנו רואים תמונה שיש ללמוד היטב לפני שנוכל לנסות ולשפוט. החלל האינטרנטי שאנחנו מציגים הוא מבנה חסר מרכז, לפיכך הוא אינו קרוסלה, אך במופע אנחנו רואים שלמעשה מתהווים בו מרכזים, כמו מנוע החיפוש היחיד והאנציקלופדיה היחידה, כך שגם איננו לגמרי פלנטריום.

על אמנות רשת

נכון ל-2014, העולם הפנים את נוכחות האינטרנט, שלא לומר שהאינטרנט הפנים את נוכחות העולם הפיזי. רק לפני מאה שנים היו שטענו שצילום איננו אמנות, ודברים דומים נשמעו בהמשך לגבי וידאו-ארט. לגבי הרגע בזמן שבו אנחנו נמצאים, אפשר לומר שהרשת היא מדיום, אבל גם מטא-מדיום, כלומר היא מנגנון שמאפשר ליצור סוגים שונים של מדיה.

ההגדרה השמרנית של אמנות - יצירת אובייקט (חומרי או מושגי) המגלם בצורותיו ובתכניו ביטוי אישי ואידיאה רוחנית מורכבת - באה לידי ביטוי באינטרנט; אם בתחילה יצירה כזו נעשתה אך ורק מול המסך, כלומר הניבה אובייקט מושגי בלבד, היום אנחנו נמצאים בעידן של מחשוב פיזי (Physical Computing), של שימוש גובר בחישה, ובבניית תשתיות לאינטרנט שהוא לא רק רשת של אתרים, אלא גם רשת של דברים פיזיים (Internet of Things).

עם זאת, כפי שנאמר קודם, המטא-מדיום החדש של הרשת הולם יותר עולם שבו ההגדרה השמרנית נשחקה, והאמנות יוצאת מן הקובייה הלבנה אל העולם החיצון, הן בהיבטיו הפיזיים והן באלו הווירטואליים. יתרה מזאת, האינטרנט מאפשר קהילתיות, גישור על פני מרחקים ומעמדות, ובמהלך האביב הערבי ראינו שהוא מאפשר גם השפעה (מוגבלת, נכון לעכשיו) על תהליכים פוליטיים וחברתיים. אם בעבר הביטוי האישי היה, בין השאר, פרי מגבלה טכנית של חוסר האפשרות לשתף מידע או מחשבות, הרי שהרשת פורצת גבולות כאלו. היום קל מאד לאפשר למאות אנשים לכתוב או לערוך מסמך משותף, דבר שהיה בלתי אפשרי בעבר.

שינוי חל גם במחשבה האמנותית, שמתרחבת כעת מעבר לגבולות המדיום ומבקשת לחשוף את המנגנון שלו. כך למשל, המושג שיתוף, שמאתגר את האינדיבידואליות, עומד למבחן בפני עצמו. אמנות רשת מציבה שאלות כמו: מי משתף מה? מי צופה בדברים שאנחנו משתפים? למה אנחנו משתפים? האם אנחנו משתפים את מה שאנחנו רוצים, או את מה שהמנגנון "כופה" עלינו לשתף? זוהי פוליטיקה חדשה, שאמנם ממשיכה ביתר שאת את הכלכלה הקפיטליסטית, אך גם מאפשרת מנגנוני התנגדות. המורכבות הזו באה לידי ביטוי בעובדה שכיום, כל יצירה שמפורסמת ברשת יכולה להגיע לכל מקום. עם זאת, מנגנוני השוק המבוססים על היררכיה מנסים לגרום לרשת לנטוש את הדמוקרטיה הקהילתית לטובת פירמידה מונופוליסטית: מנוע חיפוש אחד, אנציקלופדיה מקוונת אחת וכו'. כך, פוטנציאל החשיפה של היצירה תלוי במנגנון של המדיום, ויצירות רבות עוסקות כיום במימד הזה בדיוק.

לסיום: אדם הוא אדם...?

לדעת רבים, אנחנו מתקרבים למצב שבו האדם והמכונה יתאחדו במובן זה או אחר, ועל-כן "אדם הוא אדם", שמו של המחזה האפי הראשון של ברכט, הוא נכון ושגוי בעת ובעונה אחת. במידה רבה, "מייבי אטנדינג" מממשת את הבטחתו של ברכט באותו מחזה: "הערב תראו פה בנאדם שיפורק כמו מכונית, כשכל רכיביו האנושיים יישארו בדיוק כפי שהיו".3

"אני מחובר לרשת
אני חבר ברשת
אני איבר ברשת
אני שייך לרשת
אני אוהב את הרשת
אני חש ריגוש בהיותי ברשת
אני נאמן לרשת
אני מחויב לרשת
אני מסכים לקבל על עצמי את תנאי השימוש ברשת
אני נשבע לרשת

אני משתף את כל כולי ברשת
אין לי מה להסתיר
הרשת יודעת עליי הכל
ועל כל מי שמחובר לרשת
ומי שלא משתף את כל כולו במאגר המידע
זה מפני שיש לו מה להסתיר"
(מתוך מייבי אטנדינג)


1. ברטולט ברכט, "מכל יצירות האדם", בתוך: ברטולט ברכט, גלות המשוררים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 115.
2. דוד אבידן, הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" מאת דוד אבידן, א. לוין-אפשטיין- ודן, 1974.
3. מתוך "קניית הפליז" (יצירה בלתי-גמורה):
Brecht, Bertolt (1965 [1963]). The Messingkauf Dialogues. Trans. John Willett. Brecht's Plays, Poetry and Prose Series. London: Methuen