לשבש את התפיסה האנושית

ענת כץ וארז מעין

לשבש את התפיסה האנושית

הזבובים מאזינים לשיחה מקוונת בין האמנים פיטר-וויליאם הולדן  (Holden), לואי-פיליפ דמר (Demers) ווייד מרינובסקי (Marynowsky)

שלושת היוצרים מפטפטים על חיוּת (liveness) , פרפורמטיביות וגילום בגוף (embodiment), ודנים בתחושת "המאוים" (uncanny) שמתעוררת בתקשורת שבין אדם להומנואיד.

Peter-William-Holden-vicious-circle

Vicious Circle by Peter William Holden. Photo: Medial Mirage / Matthias Möller

פיטר וויליאם הולדן (פ.ו.ה) נולד בעיירה תעשייתית בצפון אנגליה, ומתגורר בלייפציג שבגרמניה מאז 1997. הוא תופס את עצמו כפסל, אולם לרובוטים ולמחשבים יש מעורבות עמוקה בכל הפסלים שלו, ומה שבאמת מעניין אותו זה להתנסות באנימציה ומחול. במובן הזה, הוא רואה בעצמו גם כוריאוגרף. הוא מודה גם שרקד ברייקדאנס בתור נער- ובעינינו זה בהחלט קשור. בין עבודותיו ניתן למנות יצירות מחול רובוטיות כמו "Arabesque", " Vicious Circle" ו"AutoGene".

לואי פיליפ דמר (ל.פ.ד) הוא אמן קנדי שחי בסינגפור ועוסק גם הוא בפסלים רובוטיים. הוא מצהיר כי עבודתו שואפת לחקור גילום בגוף (embodiment) באמצעות יצירת עבודות פרפורמנס – שלעתים משתתפים בהם בני אדם בלבד, לעתים בני אדם ומכונות ולעתים מכונות בלבד. הוא רואה ב"פרפורמנס-רובוטים" שילוב של תיאטרון פיזי/מחול ופרפורמנס מתמשך. בין עבודותיו אפשר למנות את "The Blind Robot", שמזמין את המבקרים להשתתף בדיאלוג לא-מילולי עם רובוט בעת שאצבעות הרובוט חוקרות בעדינות את פני המבקרים היושבים מולו (כמו אצבעותיו של אדם עיוור).

Louie-Philippe-Demers-blind-robot
Photo: Louis-Philippe Demers

ווייד מרינובסקי (ו.מ) הוא אמן אוסטרלי שמתגורר בסידני. הוא משלב בעבודתו רובוטיקה, פרפורמנס, וידיאו וסאונד, בעיקר כחלק ממיצגי גלריה. בעבר הוא עסק גם במיצגים אודיו-ויזואליים חיים מבוססי מחשבים. בעבודתו הרובוטית האחרונה, "The Acconci Robot", רובוט שנראה כמו אובייקט יומיומי (ארגז) מתעורר לחיים רק כאשר הצופים בתערוכה אינם מביטים בו, ואז עוקב אחריהם. עבודה ידועה אחרת שלו היא "The Hosts".

זבובים: מעקף הוא כתב עת מקוון שמוקדש לאמנות המופע. האם אתם רואים במיצגים שלכם אירועים חיים, למרות שהם מבוצעים על ידי רובוטים? האם אתם רואים ברובוטים שלכם חפצים חיים? מבצעים חיים?

ל.פ.ד: חיות (liveness) היא מילה מאד שנויה במחלוקת כיום – אני חושב על אוסלנדר1 כשאני אומר שהמבצעים מבצעים אירוע  חי. אני חושב שהחיות במובן הזה היא בעצם הקיום של בני האדם והרובוט זה לצד זה, ובמובן הזה זה אכן אירוע חי שמתרחש לנגד עיני הצופה. גם אם הרובוט מנגן משהו שהוקלט מראש – העובדה שזה מתרחש כרגע, לנגד עיניך, הופכת את זה לאירוע חי. כשיוצרים אינטראקציה ישירה בין אדם ומכונה, החיות יכולה להיות קשורה לשני הצדדים. אני יכול לומר שהצופה הוא הגורם החי, או שהרובוט הוא חי כי הוא יוצר אינטראקציה עם סביבתו. אני לא חושב שהוא חי כמו מבצע בשר ודם, זו משמעות אחרת של המילה, אבל יש דמיון בין השניים.
פ.ו.ה: אני חושב דברים דומים. המפגש עם הקהל באמת יוצר שינוי. ברגע שהקהל נכנס – זה הופך להופעה חיה. אבל אפילו אם זה מתוכנת מראש, זה עדיין משתנה בגלל המפגש. כמובן שכאשר העבודה רצה בחדר ריק אני רואה רק את המאפיינים המכניים שלה, אבל כשאנשים מגיבים אליה – זה באמת משנה את אופן הקיום של המכונה. הקהל מביא את ה"חי" אל המכונה. אפילו אם זה מתוכנת מראש, כי יש לך קהל חי ואתה לעולם לא יכול לדעת מה יקרה. המכונה תמיד עושה אותו דבר, אבל תגובת הקהל כל כך שונה שלעתים יש לך מיצג ממש טוב ולפעמים מיצג ממש לא משהו. זה תלוי באווירה שהקהל יוצר.
ו.מ: אין ספק שהקהל צריך להיות נוכח ומעורב באינטראקציה כדי שיהיה אפשר להחשיב את הרובוט כדבר חי. אחרת, הרובוטים שלי פשוט עושים את מה שהם עושים באופן מכני. האמת שיצא לי לחקור את הנושא הזה ב" The Discreet Charm of the Bourgeois Robot", עבודה שבה יש רובוט נרקיסיסט שבני אדם לא מעניינים אותו – הוא נמנע מאינטראקציה איתם ורק מדבר על לשתות שמפניה ועל כמה יפה השמלה שלו, כביקורת על האנוכיות האנושית השקועה בסיפוק תאוותיה.

Wade Marynowski bourgeois-Robot
Photo: Wade Marynowsky

זבובים: בעבודה עם מופיעים אנושיים, התהליך הוא תמיד תהליך של גילוי והשתנות לאורך הדרך. איך זה עובד עם רובוטים-מופיעים? איך נראה תהליך העבודה איתם?

פ.ו.ה: אני תמיד מתחיל עם רעיון, אבל אני מפתח אותו תוך כדי עבודה כי תמיד יש בעיות ואני מנסה למצוא פתרונות. לעתים קרובות אני מוצא, תוך כדי עבודה, פתרון שהוא הרבה יותר טוב מהרעיון ההתחלתי שהיה לי – אז אני משנה אותו כל הזמן...
ל.פ.ד: בכל מקרה החלק שמתוכנן מראש הוא תמיד מוגבל מאד. הדברים שאנחנו יכולים ליצור בסטודיו שלנו בידיים שלנו הם די מוגבלים. אין להם יכולות מגוונות, כמו שיש, למשל, לבן אדם. ההבדל הגדול הוא שרובוטים הם כבר מה שהם, והם לא הרבה יותר מדבר אחד. בכל אופן, הרעיון הוא לנסות ליצור הקשר שבו דברים יתאימו את עצמם או יתפתחו או ישתנו בלי לשנות את המערכת באופן ישיר. אם יש לך מבנה שהתכנות שלו לא מאד קשיח, אז המפגש משפיע על התוכנה. כשמתעסקים עם מחשוב צריך תמיד לחשוב על כוח המשיכה, על מכניקה, פיסיקה, קינטיקה וכל הדברים האלה – אלה האלמנטים החישוביים בטבע. זה ליצור טבע. אז אנחנו יוצרים סביבה שבה הדברים האלה עובדים, ואז אפשר להפעיל עליה שינוי, ואין צורך לתכנת או לחזות אותו. פשוט צריך לבנות אותם או לאפשר אותם באופן שהוא לא מאד קשיח, כדי ששינוי יהיה אפשרי. אז זה נהיה דבר מורכב שמגיב לספירה כאוטית. הוא עובד ברמה המכנית, אבל ברמות גבוהות יותר זה יכול לשנות את המצב במובן של מי עושה את השינוי ומי משתנה כתוצאה ממנו. אני משחק יותר עם הרמה של שיבוש התפיסה האנושית מאשר עם היצירה שלה. לא כל כך הרבה באמת קורה – הרוב קורה בדמיון שלנו. הצופה הוא מי שמגדיר את הסיטואציה.
ו.מ: לא באמת יצא לי לעבוד עם פרפורמרים אנושיים בתור מבצעים, אבל צילמתי וידאו עם פרפורמרים במסגרת המחקר שלי. תכנות של רובוטים שונה כי אתה יוצר אותם מאפס. אתה חייב להגיד להם איך ולאן לזוז, מה לעשות אם הם רואים בן אדם וכו'. הם יכולים לפעול מעצמם רק עם סט מוגבל של תגובות. מצפייה באנשים מתייחסים לרובוטים שלי, אנשים מצפים לתקשורת מלאה, ואם הם לא מקבלים אותה הם צריכים להסתגל לסיטואציה – וכך נוצר סוג נוסף של חיוּת, כי זה לא רק הרובוט שמגיב לאדם, האדם נאלץ להגיב גם  - וכך נוצרת שרשרת של תגובות רובוט-קהל.

זבובים: כפי שכולכם טענתם, האינטראקציה משנה משהו - הן ברובוט והן בצופה. איך אתם מאפיינים את האינטראקציה הזו? באילו דרכים מגיב הקהל למפגש ההיברידי הזה?

פ.ו.ה: התגובות בדרך כלל מאד מתוקות. במיצב עם המטריות (AutoGene) בדרך כלל יש זוגות שרוקדים לצד הרובוטים וילדים שקופצים במקום. במיצבים עם חלקי גוף אנושיים אני רואה אנשים שמחקים את המכונות, במיוחד ילדים. הם אוהבים לחקות אותן. האמת שזה מעניין – אלה אנשים שמחקים מכונות שמחקות אנשים...


זבובים: זה מביא אותנו ל"רובוט העיוור" שלך ולמראה שניצבת לפניו ומציגה לצופים את התגובה שלהם לאינטראקציה עם הרובוט (וכמובן מפרידה ביניהם ובין הרובוט ה"עיוור", שלא יכול "לראות").

ל.פ.ד: בדרך כלל, התגובה של אנשים לרובוט העיוור, לא הייתי אומר שהיא ממש פחד, אבל הם לא מרגישים יותר מדי נוח בהתחלה. לא בגלל שהם לא בוטחים במכונה, אני חושב שהם בעצם בוטחים במכונה הרבה יותר מדי. אנשים רצים לנסות אותה אפילו עם ילדים או תינוקות; זה מאד מפתיע אותי. הם עדיין חשים איזו אי נוחות לגבי הבלתי נודע הזה, אבל ברגע שנוצר המגע הראשוני זה נעשה נורמלי למדי. זה מגע שהוא רחוק ממגע אנושי, אבל הוא עדיין מגע במובן שזה משהו שאתה מרגיש מחוץ לגוף שלך, אבל בהשוואה למגע בחיה או באדם אחר יש הבדל בסוג המגע. זו תחושה ייחודית, ספציפית למכונה. זה קצת מוזר – משהו בין שתוקעים בך מקל לבין כלב שרוצה לתת לך יד. העדינות שאנשים חווים עם הרובוטים שונה ממה שהם מצפים. שוב, זה פחות או יותר תלוי בצופה. למרות שהרובוט עושה בדיוק אותו דבר, התחושות שונות – יש כאלה שמרגישים שזה מגע גס ואחרים שמרגישים כאילו הרובוט בקושי נוגע בהם. הכול הוא כפייה של העצמי, רק בגלל שזה נקרא "הרובוט העיוור". השם מגדיר את הגבולות ואת החוויה. אילו הייתי אומר שזה מכשיר שמודד את קצב פעימות הלב אנשים היו מגיבים אחרת, הם לא היו אוהבים את זה באותה מידה.
ו.מ: אנשים מנסים לגלות את גבולות האינטראקציה. הם ניגשים לרובוטים שלי לראות אם הם יעצרו, הם מנופפים מול ה"עיניים" או מה שנראה כמו הראש, בתקווה שהרובוט ינופף בחזרה (למרות שאין לו ידיים). הם מביאים את המחשבות והתפיסות שלהם בנוגע למה שהרובוט צריך לעשות עבורם. אני מעדיף התנהגות רעה, או ממשקים לא ידידותיים. הם מכריחים את הקהל להיפטר מהציפיות ולחשוב מחדש. אני רואה באמנות רובוטית גן משחקים אקספרימנטלי לתקשורת אנושית-רובוטית.

זבובים: הרובוטים שלכם אינם נראים כמו בני אדם, אבל יש להם כמה מאפיינים אנושיים. מדוע אתם לא הולכים עד הסוף? האם לדעתכם זה מאפשר או מונע את האינטראקציות הישירות האלה, או אפילו אינטימיות במקרים מסוימים?

פ.ו.ה: אני חושב שהכול הוא בדמיון של הצופה. אני חושב שאילו היינו משתמשים ברובוט שהוא הומנואיד מושלם לא היינו מאפשרים לפנטזיה של הצופה להתרחש. הערכים המכניים והחלקים האנושיים האינדיבידואליים של הרובוט הם שגורמים לכך שהוא מעורר את הדמיון. המקום הזה של דבר שהוא בעיקר אנושי אבל הוא אינו אנושי, עוזר לרוב לאנשים במה שאחרת היה עלול להיות רעיון מפחיד. כנראה שככה הרבה יותר קל לדמיון להוסיף דברים. בסופו של דבר אני חושב שאילו הם היו הרבה יותר אנושיים ונוגעים באנשים זה היה מפחיד הרבה יותר מאשר אילו הם היו אובייקטים חסרי גוף.
ל.פ.ד: כמובן שאילו המורפולוגיה הייתה לחלוטין אבסטרקטית או זרה היה הרבה יותר קשה להבין את העבודה, אבל אם יש לך כמות מינימלית של רמזים שמזכירים את האנטומיה האנושית – אז אתה יכול להתחיל לדמיין את התבניות שקיימות בתוכך, אתה יכול להתחיל ליצור מטאפורות. הרובוטים שלי הם מאד אנתרופומורפיים – יש להם ידיים וכך הלאה. אפילו אם רובוט התקלקל והוא עובד רק עם זרוע אחת, זה כבר מאד אנושי. לפעמים אנשים אפילו מחבבים אותו יותר עם זרוע אחת כי יש לו "טבע אנושי" שהוא "עייף" או "חולה". אני לא מאמין ב"עמק המוזרות"2 בכלל. או שאתה מקבל את הסיטואציה או שאתה חושב שהיא גרוטסקית והולך משם. אני חושב שעמק המוזרות הוא פחד שהמציאו מדענים כדי להצדיק יצירת אנדרואידים. בעיני אין לכך שום הצדקה. כלומר, אני יכול להבין את זה במונחים של אסתטיקה, אבל במונחים של מדע זה חסר תועלת. זה כאילו המדענים האלה אומרים: "אם אתם עושים משהו שהוא דומה לבני אדם, אתם חייבים לעשות אותו מושלם ככה שיהיה דומה באופן מושלם לבני אדם." הם אוהבים את עמק המוזרות כי הוא נותן לנו עוד הצדקה למשהו שבעיניי הוא פשוט סוג של עבודה בעיניים.
פ.ו.ה: עמק המוזרות מתאר גם משהו שהוא בה בעת מוכר ולא מוכר. הזרות שמתקיימת בתוך המוכר יוצרת מעין אי-נוחות ראשונית.
ל.פ.ד: בעיניי "עמק המוזרות" הוא משהו שמתקיים למשך מספר רגעים ואז נעלם. זה כמו ללכת למוזיאון השעווה: כמובן שזה עושה לנו משהו, אבל לא לזמן רב. אני חושב שאנחנו מתרגלים די מהר לדברים, לכל דבר שהוא. אין לתיאוריה הזו שום בסיס בתור תופעה פסיכולוגית ארוכת-זמן – זה לא משהו שאמור להעסיק אותנו יותר מדי.
פ.ו.ה: אני כן רואה מין שיא של רוע בדמיון הזה. הוא באמת על-טבעי; האמת שאני לא יודע מה זה בדיוק... הוא כן יוצר מעין אי נוחות ראשונית, אבל כן, כמו של.פ.ד אמר, אחרי זמן מה זה נעשה מוכר.
ו.מ: קשה מאד ליצור חוויה מאיימת לחלוטין, ל.פ.ד צודק בעניין הזה. בעיניי המוזר הופך לבסיס ראשוני שמאפשר התפתחות של אינטראקציות, חוויות ומושגים מורכבים יותר. בין אם זה חיקוי רובוטי שכולל היבטים קאמפיים או שימוש בדראג, או מושגים של אבולוציה למשל.

זבובים: לא מדובר רק באנתרופומורפיזם, הרובוטים שלכם מחקים תנועות ומחוות אנושיות מבחינת היכולות האנושיות שלהם (מפרקים שנעים כמו מפרקים אנושיים), מגע באצבעות וכו'. במובן מסוים אתם יוצרים כוריאוגרפיות אנושיות באמצעות מבצעים לא-אנושיים. מחול אנושי ללא רקדנים אנושיים.

פ.ו.ה: התנועות די מדאיגות אותי כשאני בונה את הרובוטים, אני מנסה לגרום להן להיות כמה שיותר "טבעיות". ככל שאני עובד יותר עם מכונות, כך מתגלה לי יותר היופי שבגוף האנושי והמורכבות שלו. הייתי רוצה לעבוד יותר עם רקדנים, אבל אני מאמין שבשבילי רובוטים ומכונות הם דרך לחקור תנועה ומחול. בסטודיו שלי יש לי את כל הציוד הדרוש, והכי חשוב – זמן. זמן הוא המשאב הכי חשוב שלי ואני משתמש בו על-ידי כך שאני בונה ומתכנת את המכונות בעצמי. כך אני יכול לחקור את הרעיונות והנושאים שמעניינים אותי. אני די משוכנע שאפילו בתנאים הפיננסיים האידיאליים ביותר עדיין הייתי בוחר לעבוד עם רובוטים, כי אני מאמין שיש כל כך הרבה אפשריות ורעיונות שאפשר לחקור איתם.
ו.מ: מעניין אותי ליצור כוריאוגרפיה למכונות, ופחות לרקדנים. מכונות או רובוטים יכולים להיות מאד אלגנטיים ועדינים. זה חותר כנגד הרעיון של הרובוט התעשייתי המפחיד. פרפורמנס רובוטי פואטי בקושי נחקר עד היום, ויש בו פוטנציאל להתפתחות של ז'אנר חדש.
ל.פ.ד: יצא לי לעבוד הן עם רובוטים והן עם בני אדם, לפעמים גם רק עם בני אדם. אני מגיע מתחום התיאטרון והמיצג כך שכאשר אני עובד רק עם רובוטים נוצר משהו שונה מאד, ואני מאד אוהב את זה. זה באמת קשור ליצירה עצמה. כשבוחרים יצירה שיש בה רק מכונות, נוצר סוג שונה מאד של עושר ושל הקשר. רובוט הוא מוגבל מאד בהשוואה לאדם, וזה כל העניין. בכל פעם שאני עובד עם כוריאוגרף או עם רקדנים אני אומר: תפסיקו לנסות לחקות את הרובוט. זה לא העניין. ותפסיקו לנסות להיות אנושיים ליד הרובוט כדי להראות כמה אתם יותר טובים, כי את זה אנחנו כבר יודעים – פשוט תנסו לחשוב מה זה להיות רובוט, ואז – תרקדו. אפשר להגיד שזה קצת כמו בוטו. "The Tiller Girls" היה הנקמה שלי במחול המודרני, ברקדנים המודרניים ובכוריאוגרפים שעבדתי איתם כל חיי.

זבובים: נכון – רובוטים לא עונים... הם עושים מה שאומרים להם! :)

ל.פ.ד: לא, לא! הם לא! הם לא עושים מה שאתה רוצה שהם יעשו! טוב, אולי לא תהיה לך יותר מדי דרמה עם הרובוט-רקדן מספר אחת שלך כשתנסה לשכנע אותו שהוא יהיה טוב היום בערב...
פ.ו.ה: עם רובוטים אנחנו יכולים ליצור מחול ומיצגים שבני אדם לא יכולים לעשות. יש גם הרבה דברים שרובוטים לא יכולים לעשות, אבל כשמשלבים בין השניים יש בזה הרבה יותר, יש בזה הרבה יותר אפשרויות. ביצירה שלי אני לפעמים מחקה בני אדם בעזרת הרובוטים שלי, ולפעמים אני בונה רובוטים באמצעות חפצים כמו מטריות. שני הדברים האלה יכולים להתקיים בלי בעיה זה לצד זה. העבודה האמנותית מורכבת הן מהמרכיבים האנושיים והן מאלה הלא-אנושיים.
ל.פ.ד: אני מסכים. הרבה פעמים אנשים מנסים ליצור עותק של בן אדם או דמיון טהור, ואני חושב שאנחנו צריכים לבחון מה היא מכונה, מה היכולות שלה ואיך היא נעה – ואז לפרק את זה. מבחינתי כל העניין הוא להתבונן במה ששונה במורפולוגיות, באנטומיות ובתנועות. אני לא מנסה לכפות שום דבר על המיצג. הרבה פעמים אנשים באים אליי אחרי מיצגים ואמורים: "אתה יכול לעשות את זה/ככה ואז יהיה סיפור כזה וכזה", ואני אומר להם: "זה לא מפצח האגוזים." אפשר גם ליצור משהו מאד מופשט שאנשים ישתעממו ממנו אחרי חמש דקות, אז אנחנו מנסים לעשות משהו שהוא באמצע, משהו שלא נכנס לשום קטגוריה. אם אנשים מבקשים ממני לסווג את העבודה שלי אני אומר שזה "פרפורמנס רובוטים קלאסי". אם הם עונים שאין דבר כזה, אני אומר: "בדיוק!"
ו.מ: לכן זה מרגש, זה משהו אחר, משהו חדש. חוויית תיאטרון אוטונומית לחלוטין, ללא אנשים, סביבות סאונד ותאורה אוטומטיות, שבהן הקהל יכול לגלות, לחקור ולתקשר עם אלמנטים בחלל האמיתי-פיזי ולא בעולם וירטואלי.

תרגמה מאנגלית: מיכל שליו


ענת כ"ץ וארז מעין שילבו כוחות בשנת 2009 לאחר שנים של יצירה בנפרד. עבודותיהם הופיעו בפסטיבלים שונים (אינטימדאנס 2010, 2011; פסטיבל עכו).

ענת כ"ץ היא ילידת 1980, כוריאוגרפית ויוצרת רב תחומית. עבודותיה הועלו בארץ ובעולם. למדה בסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון וכיום שוקדת על עבודת המאסטר שלה בתחום הפרפורמנס, באוניברסיטת תל-אביב. השתתפה בפסטיבלים שונים בארץ (אינטימדאנס, גוונים במחול, זירת מחול ועוד), ויצרה גם ערבים עצמאיים.

ארז מעין הוא יליד 1979, שחקן, מעצב, ויוצר רב תחומי. בוגר הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין ונמנה היום על סגל המורים. כיום שוקד על עבודת הדוקטורט שלו בתחום הפרפורמנס, באוניברסיטת תל-אביב. שיחק בהצגות שונות, יצר והשתתף בעבודות מיצג בפסטיבלים וגלריות לאמנות, עיצב תפאורה ותלבושות להצגות בתיאטרון הבימה, תיאטרון אורנה פורת ובתי ספר למשחק.

 


1. הולדן מתייחס לתיאוריות של פיליפ אוסלנדר לגבי מושג החיות. ראו למשל:

Auslander, Philip. Liveness: Performance in a mediatized culture. Routledge, 2008.‏

2. עמק המוזרות (uncanny valley) היא היפותזה הטוענת כי העתקים מלאכותיים שדומים לבני אדם דמיון כמעט מושלם מעוררים תגובה של אי-נוחות וסלידה בצופים. המונח הוטבע על-ידי הפרופסור לרובוטיקה מסהירו מורי בשנת 1970. ההנחה נקשרה למושג ה"מאוים" (בגרמנית, das Unheimliche, באנגלית, the uncanny) שטבע ארנסט ינטש במאמרו מ-1906, ופותח אחר כך על-ידי זיגמונד פרויד.