תחביר ובחירה בעידן המכונה

יונתן בן שמחון

תחביר ובחירה בעידן המכונה

טקסט: ליאב מזרחי
              
קשה לדמיין בעידן העכשווי את האדם ללא מכונה. כמעט באופן תמידי יש לאדם חפץ, מכשיר, אובייקט כלשהו המצורף אל גופו, ובהיעדרו הוא חש בכאבי פנטום. וולטר בנימין הקדים לזהות את הזיקה ההולכת ומתהדקת באמנות בין המכשיר, המכונה, והאדם. בכתביו על הקולנוע טוען בנימין כי השחקן זמין לקהל אך ורק על ידי מכשירים; קיומם של השחקן ושל היצירה עצמה תלוי במכשירים האופטיים השונים המקיימים אותם ומפיחים בהם חיים.

בקריאה מחודשת של בנימין, אני מבקש להקדיש תשומת לב אל האור כחומר פעיל וסביל באמנות, כמרכיב חשוב ביצירה, בעיקר בז'אנר הצילום התיעודי. זאת מפני שעבודות אמנות מצריכות (לרוב) פעולה של התבוננות, של ראיה, כמו גם של יצירת אשליה. בנוסף, מרבית המכונות שבאמצעותן נעשית כיום אמנות הן מכונות מקרינות אור - טלפונים ניידים, מקרנים, מחשבים ועוד. ההתמקדות בתיעוד בהקשר זה נובעת מכך שלמעט אחת, כל העבודות המוצגות במסגרת "בהשאלה" הנוכחי אינן אלא תיעוד מצולם של פעולה שהתקיימה, כלומר אנו רואים את ה"אור" בהקפאה של תנועה.

האמן העכשווי הוא אמן בינתחומי, רב מדיומלי, מעין גרסה מאוחרת של "איש האשכולות" הרנסנסי, אמן בעל מגוון רחב של תחומי עניין ועיסוק. יונתן בן שמחון מייצג היטב את האמן העכשווי, כמי שחובש מספר רב של כובעים: בן שמחון הוא איש מחשבים, אמן פלסטי, אמן מיצג ואמן דואר, שפועל בשדות המקבילים זה לזה. בגוף עבודתו מגולמת זיקה ישירה בין האדם והמכונה, שכן בן שמחון מייצר סינתזה בין השניים, מעלה בפניהם שאלות מאתגרות, ובוחן את גבולות השכל הישר ואת הרגש המאפיין, לכאורה, רק את בן האנוש.  

בעבודה Futile Type משלב בן שמחון (ביחד עם  איוני קגליאטי מאתונה, ואלסנדה ויאאמיל מניו יורק) מכונת כתיבה ישנה, ידנית, מערכת ממוחשבת ומקרן. הצופה בעבודה יכול לגשת אל המכונה הישנה ולהקליד מילים ואותיות כאוות נפשו. כל הקלדה מפיחה חיים בדף בעזרת מקרן. על הדף מוקרנת דמות האמן ומילים. כל הקלדה של אות מכתימה את פני האמן בכתם שחור. מילים שלכאורה הוקלדו, מופיעות על גבי הדף, ואט אט פני האמן נמחקים והופכים לכתם שחור. אלא שהמילים שמופיעות הן מילות השיר "poetry" מאת פבלו נרודה. ואולי בכלל הן מילותיו של האמן אל הצופה. האמן המוקרן על הדף מנסה ליצור קשר עם הצופה הכותב. חייו של האמן תלויים בו. כאן נוצר מתח בין מכונה ישנה לחדשה, בין צופה לאמן, בין שירה ויצירה. יש כאן מערכת של יחסי גומלין וריטואלים המייצרים מתח בין האדם הממשי לזה המדומיין המוקרן על גבי הדף.

בעבודה אחרת, "מכונת טיורינג מנרמלת" (Turing normalizing Machine), יחסי הגומלין בין הצופה הממשי והאדם המוקרן על המסך עולים מדרגה. במקור, מכונת טיורינג היא מודל מופשט לאופן פעולתו של המחשב, פרי המצאתו של המתמטיקאי הבריטי אלן טיורינג, ששם קץ לחייו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ככל הנראה בעקבות תופעות הלוואי של טיפול הורמונלי שנכפה עליו לאחר שהורשע בהומוסקסואליות. ב"מכונת טיורינג מנרמלת" משתמשים יונתן בן שמחון ומושון זר אביב בתוכנת מחשב שהמציאו, ומציעים לצופים להשתתף ב"ניסוי בלמידת מכונה ודעות קדומות אלגוריתמיות": בתחילה, הצופה משתמש בגופו, אשר מזוהה על ידי מצלמת קינקט תלת מימדית, כדי לבחור מבין ארבע דמויות המוצגות על המסך את הדמות ה״נורמאלית״ ביותר בעיניו. מרגע שבחר, הצופה הופך מגוף שופט לגוף נשפט – המחשב, שהקליט את הצופה במהלך פעולת הבחירה, מציע אותו כדמות לשיפוטם של הצופים הבאים. כך הופכת המכונה את הצופה מאדם בעל יכולת בחירה לדימוי חסר כוח, כזה שאחרים שופטים אותו בן רגע.

מילים הן חומר גלם מהותי בעבודותיו של בן שמחון, שמשתמש במחשב כדי ליצור תחביר חדש. "ליצחק" היא עבודת וידאו בה האמן מלקק משפתיו פסוק שהכתיב לו מחשב, תוצר של אלגוריתם שחיבר בן שמחון. על המחשב היה לבחור מילים שונות מתוך התנ"ך, וליצור מהן פסוק חדש, שכל אחת מ-22 האותיות העבריות תופיע בו רק פעם אחת. הפסוק שהתקבל: "ליצחק ותסף גד שטנה בא מזרעך" נכתב בדבש סביב שפתיו של האמן, שליקק אותן כפי שילד קטן מלקק אותיות דבש ב"חדר" בעת לימוד הא"ב.

בעבודה "הארה", שנעשתה ביחד עם ג'ק קאליש מניו יורק, נעשה שימוש דומה במחשב ובבחירת מילים. האמנים "אימנו" את המחשב לבחור מילים מתוך מקורות שונים לשם יצירת טקסטים שיריים באמצעות אלגוריתם שחיברו. הוראות תשבץ, מסמכים רשמיים וספרים קיימים משמשים כחומר גלם, והמלים שנבחרות מסומנות באמצעות אור. המחשב יוצר באמצעות מילים אלו טקסט חדש מתוך הטקסט הקיים, חושף מעין שירה החבויה בתוך הטקסט המקורי. בעבודות אלו מאפשרים האמנים למחשב לגלות רגשות שלכאורה קיימים רק בנפש האדם, האמן; המשורר נתפס כאדם רגיש, המוציא מנבכי נשמתו מילים אשר מתארות את העולם בעיניו. והנה אותה מכונה, אותו מכשיר קר, המחשב, מצליח לברור מילים מתוך מחסן מוכתב מראש ויוצר מהן שירה פיוטית, אוונגארדית ומקורית לא פחות מזו של המשורר האדם.

בן שמחון יוצר אמנות דואר כבר מספר שנים. על אף שכתיבת מכתבים בכתב-יד, וכמוה גם משלוח גלויות מעשה-יד או גלויות מן המוכן, הם חלק מעולם הולך ונעלם, מצליח בן שמחון ליצור באמצעותם משחק של אדם בודד מול מערכת משומנת היטב של הדואר, הישראלית והבינלאומית גם יחד. בעבודות הדואר של בן שמחון ניתן לזהות מתח בין גוף ומכונה אם מתבוננים בדוור - כפי שעושה בן שמחון -  כרכיב בן אנוש בתוך המנגנון הביורוקראטי של הדואר.

"לחופש נולד" היא האחרונה בסדרת עבודות דואר מרתקות ומקוריות שיצר בן שמחון, ובמרכזה מכתב "המשקף משאלה צורמת קוגניטיבית להושיט יד לתקשורת ושלום, אל מול עוול ופחד מיריבים היסטוריים" (אתר האמן). בעבודה זו שלח בן שמחון מספר מכתבים לכתובות שגויות באיראן. רק אחד המכתבים הוחזר לשולח על ידי דוור בטהראן שהדגיש בכתב ידו על המעטפה את יעד החזרה ׳ישראל׳, בעודו מסתכן בעימות עם רשויות החוק – כלומר בהתעקשות להיות נאמן לבן אדם זר ולא למכונת השלטון. לפי חותמות הדואר שנוספו למכתב בדרכו חזרה מטהרן לתל אביב, נראה שעבר גם בידיהם של דוורים סורים וירדנים, ידיים שלאור המצב הפוליטי כנראה לא יגעו בידי האמן לעולם. בניגוד לשאר העבודות המוצגות במסגרת "בהשאלה" הנוכחי, לא קיים תיעוד וידאו לעבודה זו, והעדות היחידה להתרחשותה מצויה בעקבות הדיו שנוספו למעטפה בדרכה חזרה ארצה.


ליאב מזרחי הוא בוגר תואר ראשון באמנות יצירה ובתולדות האמנות מאוניברסיטת חיפה ותואר שני באמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. בין היתר למד במדרשה לאמנות ובאקדמיה לאמנות בדיסלדורף. כאמן הציג תערוכות יחיד בארץ בגלריה עינגע וקו 16. מאז 2006 פועל גם כאוצר בארץ ובגרמניה. בין התערוכות שאצר: MY CAMP-מן המחנה אל טעם החיים, קדושה-קדשה-קדישא, 2112, בגוף ההוכחות, שוורצע וילדע חייה ועוד. כותב טקסטים לאמנים וספרי אמן. מרצה במכללת ספיר וזוכה פרס אמן צעיר של משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2013.