שלוש מחשבות על גוף

דניאל לנדאו

שלוש מחשבות על גוף

01 : פירוק הגוף

הפילוסופיה המודרנית, הודות לדקארט, דוגלת באמונה שהגוף הוא בסך הכול כלי לאחסון הנפש, והתרבות המערבית כולה בנויה סביב הניסיון למצוא תחליפים לתפקודי הגוף כדי לשחרר את חוויית הנפש. במובן הבסיסי ביותר, ניתן לראות שמהות כל פיתוח טכנולוגי הוא החלפת פונקציה כלשהי של הגוף: מהמצאת הבישול לפני 300,000 שנה (המהווה מיקור חוץ של מערכת העיכול שלנו), דרך פיתוח כלים, מכונות ותעשיה (המהווים מיקור חוץ של הפעולה הפיזית של הגוף) ועד לטכנולוגיות מידע (המהוות אוגמנטציה של התודעה והיכולת הקוגניטיבית האנושית). קידמה, אם כך, בעצם מהותה היא תהליך של התנתקות מן הגוף - Disembodiment.
התהליך הזה מתואר בדרך כלל כ"התעלות השכל", אך ברצוני להציע את האפשרות כי מדויק יותר לתאר את מסלול ההתקדמות הפילוסופי במאות האחרונות במונח "דחיית הגוף". ג'ון מייקל גריר (Greer) מכנה זאת "ביופוביה"- לטענתו, אנחנו מנותקים כל כך מהגוף שלנו, עד שאנחנו נגעלים ומפחדים ממנו. למעשה, גם כאשר לכאורה לא מדובר בגוף, הדברים ש"דוחים" אותנו הם בדרך כלל ביטויים פיזיולוגיים של ביולוגיה שמתפרצים אל תוך חיינו במקום הלא מתאים. בחברה מודרנית ומתועשת המבוססת על שכלתנות ומכונות, הגוף האנושי נתפס כדבר שאינו במקומו. הוא מגעיל אותנו משום שבניגוד למכונות, הגוף מזיע ומייצר פסולת נראית לעין, הוא גם פגיע ואין לו חלקי חילוף מושלמים. כמו כן, לגוף יש תחושות ודחפים בלתי הגיוניים שאינם ניתנים לארגון או ביטול באמצעות תכנות מחדש כפי שניתן לעשות במכונה. אם כן, בחברה הנמצאת בקצה העליון של תהליך הקִדמה, הגוף הוא כמו חפץ חסר תועלת שמפריע לנו להתקדם אל שיא הקִדמה: אל עולם ללא מוות, ללא רצון וללא חוסר היגיון - כל הדברים שהם חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו.
מבחינת דקארט, הקיום האנושי בא לידי ביטוי ביכולת לחשוב (אני חושב, משמע אני קיים),  ובעקבותיו שלט במשך מאות שנים הרעיון שמחשבות גורמות לנו להתעלות אל מעבר לגוף האנושי (או החייתי) הבסיסי שלנו. ההתנתקות מהגוף בעידן המודרני משמעותית עד כדי כך, עד שרבים מאתנו אינם סומכים על גופם ומתעלמים ממנו בכל הזדמנות ובכל רמה אפשרית. בתוך כל זה, אין זה מפתיע שרק לעתים נדירות נוצרת תחושה שהגוף, בזכות עצמו ומנקודת מבטו, יכול להציע לנו משהו בעל ערך; שהגוף מסוגל, במובן מסוים, להיות נבון יותר מהעצמי המודע או מהאגו שלנו, או שלגוף יש תכניות משלו אשר (אם נבין אותן) נוכל להרוויח מהן הרבה מאוד.
בין הפילוסופים שערערו על הדיכוטומיה גוף-נפש של דקארט חשוב להזכיר את שפינוזה, מרלו-פונטי ואנטוניו דמסיו. בעקבותיהם, אני מציע לבחון את ממשותו של האדם בניסוח מחודש של המימרה המפורסמת של דקארט ולהצהיר:

אני חש, משמע אני קיים

 

02 : הגוף כמעבדה

עבור אמן הפרפורמנס סטלארק (Stelarc), הגוף הוא מקום להתנסות במערכת היחסים של הטכנולוגיה והאדם, כמו גם אמצעי הביטוי שלה. לטענתו, האמן של המאה ה-21 הוא מעין פסל גנטי שעובד עם הגוף כחומר גלם ותמיד מציב את השאלה: "מה המשמעות של היותי בן אנוש?". העבודות של סטלארק מבוססות על רעיונות של אנטומיה השוואתית, אדריכלות התפתחותית וכוללות מיצגים ועיבודים שונים של הגוף.1

ההתנסויות של סטלארק אינן חקירה של שיפורים תועלתניים של הגוף, המונחית על ידי חיפוש פוסט-אנושי נאיבי בסגנון ריי קורצווייל. הן גם אינן קשורות בקטגוריות ובמשמעויות שנוטים לייחס לאמן, כגון "פוסט-אנושיות". תחת זאת, ההתנסויות הללו מממשות רעיונות באמצעות מיצגים חזותיים ניסיוניים; המיצגים של סטלארק חושפים בפנינו את העובדה שהוא מתמקד במחשבה על אופני התגשמות קיצוניים וחלופיים במגוון האפשרויות הקיימות של יחסי אדם-מכונה, ואינו מסתפק בשימוש בגוף אך ורק ככלי עבור המדע והטכנולוגיה או בכינון יחסים סימביוטיים (כמו במקרה של יצירת כימרות מלאכותיות).

בעבודותיו ממחיש סטלארק כי הכנסת הטכנולוגיה אל תוך הגוף מאפשרת העצמה של הגוף עצמו, ואף של החוויה הסובייקטיבית, שנעשית עשירה יותר. "ניסוי מיד שלישית " (3rd Hand Experiment) – בו סטלארק מחבר לגופו זרוע פרוסתטית, לא כתחליף אלה כתוספת לגופו - למשל, הוא מיצג של מספר סוגי מציאות מעורבבים (מכאנית, ביולוגית, זרמים מבוססי נתונים ומערכות וירטואליות), מעין חפיפה של אופנים שונים של פעולה שבה מהונדסים ממשקים חדשים.  במיצג אחר, גופו של סטלארק חובר למכשירים לגירוי שרירים שנשלטו מרחוק על ידי משתמשים באינטרנט – בכוחם של המשתמשים היה לעורר תנועה באמצעות לחיצה על העכבר. בשני המיצגים הללו התמות הנחקרות הן מה שסטלארק מכנה "הבנייה סייבורגית", שבה המוקד אינו החלל המקומי שבו מתקיים הגוף, אלא גוף נגיש מרחוק שמבצע פעולות מבוזרות על פני חלל וזמן.

לעומת זאת, ב"פרויקט אוזן על יד " (Ear on Arm Project), חוברה לזרועו של סטארלק אוזן סינתטית באמצעות ניתוח (ולא הוסרה מאז). משתמשים מרוחקים יכולים להתחבר ולהאזין באמצעות האוזן התותבת שלו לסביבה שהוא נמצא בה. אין זה רק חיקוי של מבנה גופני או הנדסה אנטומית; מדובר בנגישות מרחוק אל גופים אחרים בעידן של גבולות מיטשטשים וקישוריות, שבו תפיסת המרחב, למרבה הפרדוקס, מצטמצמת ומתרחבת בו זמנית.

באמצעות מתיחת הגבולות של האמנות החזותית, אמנות המיצג ואמנות הגוף בנות-ימינו, סטלארק משנה את הנחות היסוד שלנו לגבי פעולה אנושית, ומבקש מאתנו לברר מהי המשמעות של היות-מוטמע-במרחב, אם באופן גופני או באופן וירטואלי. המיצגים שלו חושפים כיצד הפעולה האנושית יכולות להשתנות בזכות קשרים טכנולוגיים או גופניים חדשים, ומה יכולים להיות הגבולות של האנושי (אם יש כאלה). כאשר הוא מציע שימושים חלופיים ומגוונים לגוף, אנו נאלצים להתמודד עם עובדת היותו של הגוף אקראי וגמיש לשינויים. בראש ובראשונה, יצירות האמנות של סטלארק מותירות אותנו עם הידיעה שיכול להיות גוף נוזלי, משתף פעולה, ארעי ומחובר ללא איברים - גוף שניתן להנדס מחדש ולבטא מחדש ללא הרף, כאשר המגבלה היחידה היא התפיסה העצמית של כל אדם באשר למשמעות היותו אנושי.

03 : הגוף כמשאב

מקומו של הגוף והיחסים המורכבים בין האדם והטכנולוגיה היו במרכז המוטיבציה בהבנת דמותו של ה-Posthuman בכנס והתערוכה OH-MAN, OH-MACHINE שקיימנו  במאי השנה.2 הכוונה הייתה לאפשר שיח רב מימדי בו שותפות המחשבה התיאורטית והעשייה האמנותית ליצירת נקודת מבט ביקורתית ועדכנית על יחסי אדם וסביבתו ובייחוד הסביבה הטכנולוגית. בבסיס הפרויקט ניצבו שאלות בנוגע לקיום הגופני ולטכנולוגיה, להבחנות בין הרוחני לגשמי ולהשלכותיה המוסריות של הטכנולוגיה העכשווית. ה-"Post-Human" הוא המושג המרכזי העומד מול שאלות ייסוד אלו. המושג מתפתח משני כיוונים שונים: מחד, מתוך ביקורת תיאורטית על ההומניזם הרואה את האדם כשולט ועליון לטבע, ומאידך, מתוך מחשבה על השפעת ההתפתחויות הטכנולוגיות על קיום האדם ועל  גופו הגשמי.

כשנגשנו למשימת אוצרות התערוכה  בחרנו בסיפור השנוי במחלוקת של הנרייטה לאקס כהזדמנות לגעת במורכבות האתית של הפיכת הגוף למשאב מסחרי. הנרייטה לאקס, אישה אפרו-אמריקנית, נפטרה מסרטן צוואר הרחם ב-4 באוקטובר 1951. במסגרת הליך האבחון של מחלתה, נלקחה דגימה מהרקמה הסרטנית שלה לטובת ניסויים רפואיים ללא הסכמתה. להפתעת הצוות הרפואי, ובפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת, תאיה של הנרייטה המשיכו לחיות במעבדה ולמעשה הולידו תעשיית ייצור תאים המגלגלת מיליארדי דולרים. תאיה, הידועים כ-"HeLa cell line", שימשו בין היתר לפיתוח החיסון לפוליו, לניסויים בקרינה רדיואקטיבית, לניסויים בחלל ועוד. מספר התאים החיים של הנרייטה לאקס ששמורים היום במעבדות גדול ממספר התאים שהיו בגופה כשהייתה בחיים.
בתערוכה הנושאת את השם HeLa, הציגו 13 אמנים את תגובתם לסיפור זה.3 העבודות בתערוכה התכתבו עם הנושא דרך מחשבה על תצורות קיום אנושי, ואחת מהן - עבודתם של אורן כץ ויונת צור "Better Dead than Dying" - עשתה שימוש בתאי HeLa עצמם. כץ וצור הקימו מעבדה ביולוגית המקיימת תנאים לגידול התאים למשך תקופת התצוגה בגלריה, תנאים שהובילו למותם ההדרגתי במהלך התערוכה. רצון האמנים היה לגעת במושג הסופיות של האדם – פריווילגיה לה תאיה של לאקס לא זוכים.

22 

צילום: אלון מרקוביץ

באירוע הסגירה של התערוכה  קיימנו רב-שיח ופרפורמנס4 לציון פעולת ניתוק מערכת ההזנה שקיימה את "Better Dead than Dying". הפסקת חיים בגלריה, ולו במובן הסמלי, הייתה הזדמנות מצוינת לבחון את המורכבות האתית בתפיסה האינסטרומנטאלית של החברה הטכנו-רציונאלית את הגוף כמשאב מסחרי.  
ברב-שיח השתתפו: רב רפורמי (הרב יהורם מעוז), היסטוריונית (תמר נוביק), אוצרי התערוכה (אודי אדלמן ודניאל לנדאו) ובאופן ספונטאני הצטרף לשיחה גם רופא שיניים (באשיר באראנסי). תיעוד השיחה מובא להלן:

דניאל לנדאו: כאוצרי תערוכה המציגה עבודת אמנות העושה שימוש בתאים אנושיים מצאנו לנכון רגע לפני ניתוק העבודה ממערכת תמיכת החיים שלה לציין ולכבד את המקור האנושי של תאים אלו. אני רוצה לבקש תחילה מהרב יהורם מזור להתייחס לנושא דרך הפרספקטיבה של ההלכה היהודית.

יהורם מעוז: ברפואה של ימי הביניים, אחת השיטות הידועות לריפוי אנשים מכל מיני מחלות, הייתה על ידי הקזת דם. כדוריות דם הם תאים חיים. כאשר הרופא קבע שאדם כלשהו זקוק להקזת דם, הוא היה שולח אותו לגלב המקומי שזה היה תפקידו. לאחר שהדבר נעשה, היות שבתורה כתוב שהדם הוא הנפש, אסור היה סתם ככה לשפוך אותו סתם – אלא, צריך להחזיר אותו אל האדמה, ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״. שופכים את הדם לאדמה, והיות שצריך להיות איזשהו סוג של יחס מיוחד שכן הדם הוא הנפש, אז נקבע בתלמוד שלא מכסים את הדם הזה ששופכים עם הרגל, אלא צריך לעשות את זה עם היד. אותה היד ששפכה את הדם. זה אותו דבר לגבי הקזת דם מגוף האדם או שחיטה של תרנגולת, פרה, או כל בעל חיים אחר בבית המטבחיים. בבית המטבחיים, באותו מרזב שאליו זורם הדם מגוף בעל החיים שנשחט, מרפדים את המרזב באדמה, כדי לסמל את הרעיון של ״מעפר אתה ואל עפר תשוב״.

ד.ל: אז היחס בהלכה לרקמה של בעל חיים ורקמה של בן אדם הוא יחס דומה?

י.מ: כן, באופן עקרוני. לגבי זק״א הסיפור הוא אחר, כיוון שהציווי הוא לקבור את האדם. לקבור את האדם במובן הכי מקסימלי שאפשר ולכן כאשר מתרחשת תאונת דרכים למשל, ואחד מהאנשים שהיה מעורב בתאונת הדרכים נפטר, הרי שאלה שמפנים את הגופה, לא יפנו רק את הגופה, אלא גם את הבגדים שלו שנספגו בדם...

ד.ל: אבל ברשותך, יהורם, מעניין אותי היחס הדואלי של ההלכה לגבי שלמות הגוף. בשיחה מקדימה שהייתה לנו, הזכרת שהחרדים למרות התנגדותם לבצע ניתוחים לאחר המוות, דווקא יסכימו לקבל תרומה של איברים. איך אתה מסביר את זה?

י.מ: וודאי, כי יש מצווה לחיות. אם הרופא אומר לך, תשמע חביבי, אם אתה לא תעבור השתלה של לפחות כליה אחת, אתה לא תצליח לחיות יותר מאשר כך וכך - תשתיל.

ד.ל:  מותר ליהודי חרדי יקבל תרומה מגוי?

י.מ: בוודאי. מה זה משנה? יותר טוב גוי מת מאשר יהודי מת.

ד.ל: בנימה מורבידית זו, אני רוצה להעביר את הדיון אל תמר נוביק ולשמוע את התגובה שלה לנושא דרך פרספקטיבה היסטורית/טכנולוגית.

תמר נוביק: אני חושבת שיש שלושה אספקטים שמעניין לחשוב עליהם בהקשר של טקס הקבורה היום, ומהם אתמקד באחד. הראשון הוא כמובן השאלה של החיים והמוות - עד כמה מדובר פה במשהו חי או עד כמה לא ועד כמה תהליך הקבורה אומר מוות וסופיות. כמובן שזה מתקשר לכל השאלות של הנרייטה לאקס ועד כמה היא חיה, עד כמה היא מורטאלית ועד כמה היא לא. השני קשור בשאלות של משמעות סיום חיים בגלריה לעומת במעבדה או עד כמה הגלריה כאן שונה מגלריות במקומות אחרים וזה מביא אותי לאספקט האחרון שהוא שאלת המקומיות - עד כמה מה שקורה פה הוא ייחודי, לא רק לגלריה הזאת, אלא לישראל.
כל ההערות שלך (יהורם מזור) היו מאוד רלוונטיות לאספקט המקומי, ובהמשך לזה, חשבתי לקשור את השאלות העולות מטקס הקבורה למובנים אחרים של הקשר בין טכנולוגיות לחיים: למחקר הפוריות -  תופעה משלימה לשאלות על סוף החיים. אני רוצה לדבר על השימוש בטכנולוגיות ליצירת חיים חדשים, מכיוון שהקשר המקומי הוא מעניין. ישראל ידועה בתור אימפריית פיריון. כבר לפני מספר עשורים זיהו בישראל את ״שיגעון הפריון״ שמתבטא בין השאר במספרים - בעובדה שהנשים בישראל הן צרכניות טיפולי הפוריות הכי טובות בעולם. אנשים שונים מנסים להסביר את התופעה הזאת. ידוע שהמדינה תומכת בתעשיית הפוריות בישראל (זו המדינה היחידה שמאפשרת טיפולי פוריות להיריון שני ואפשר לעשות כמה טיפולים שרוצים, שזה חריג). עד כמה שאני מצליחה להבין, מדינת ישראל גם נותנת החזר כספי ליום העבודה שאבד עקב טיפולי פוריות. כלומר, המדינה מאוד תומכת בטיפולים אלו. אבל זה שהמדינה תומכת זה לא מספיק. מקרים היסטוריים אחרים של מדיניות פרו-נטליזם או עידוד ילודה הוכיחו כי עידוד הילודה אינו קשור בפועל עם גידול בפריון או בשיעורי לידה (לדוגמא בגרמניה בשנות ה-30, ורומניה של צ׳אושסקו).
מה, אם כן, מסביר את היקפי התופעה? ההסברים הינם לרוב תרבותיים רחבים, ונחלקים לשלושה: ההסבר הראשון בדרך כלל קשור ב״פרו ורבו״ והמידה בה הרעיון שהיהודים אמורים להתרבות מחלחל להחלטות הכי אינטימיות של בני זוג. ההסבר השני הוא סביב העניין הביטחוני או האיום הדמוגרפי- יש פה אויבים ואנחנו צריכים להיות יותר מהם. ההסבר השלישי הוא הרצון לשקם את העם היהודי אחרי השואה. יש עוד המון מה להבין בתופעה הזו ובהיקפיה. לאחרונה דובר רבות על המשמעויות של תעשיית פריון ונאמר שזו לא רק תעשייה שמייצרת עוד המון תינוקות, אלא בעיקר מגלגלת הרבה מאוד כסף. באופן מפתיע, רוב הטיפולים האלה נחשבים לא מוצלחים. כלומר, בין כמות הטיפולים שהמדינה משקיעה בהם לבין אחוזי ההצלחה שלהם יש פער מאוד גדול, ובכל זאת, יש איזושהי התעקשות ורצון יוצאי דופן (במובנים גלובליים) מטעמם של גורמים שונים במשחק הזה.

00

צילום: אלון מרקוביץ

ד.ל: האם את לא חושבת שלאידיאולוגיה הטכנו-רציונאלית יש פה תפקיד? אולי הרצון לפתח טכנולוגיה ישראלית הוא כוח מניע בתוך הדבר הזה?

ת.נ: הרצון לפתח את הטכנולוגיה? כן. השאלה היא למה מפתחים טכנולוגיה מסוימת ולא אחרת. מעבר לפיתוח, השאלה היא גם שאלה של שימוש: ההפריות זה תהליך מאוד פולשני ויש בו סיכונים רבים (שמושתקים בישראל), ועדיין נשים רבות כל כך בוחרות בו. מדהים שזה נחשב כמעט ״טבעי״ לעשות טיפולי הפריה חוץ-גופית. דרך אגב, כל מה שאמרתי על טיפולי פיריון לנשים נכון גם לגבי חיות אחרות- הפרות והכבשים הישראליות, לדוגמה, עד כמה שאני מצליחה להבין ממשרד החקלאות, הן צרכניות טיפולי הפיריון הגדולות בעולם. באופן דומה לנשים ישראליות! כלומר הסברים כמו ציווי דתי של ״פרו ורבו״, האיום הדמוגרפי, או תיקון לשואה אינם מספקים.

י.מ: אבל הצורך הזה הוא לא צורך חדש. כל האינטראקציה בין אדם וחווה היה על הנושא של לידת ילדים. כל האינטראקציה שבין אברהם ושרה, בין יצחק ורבקה, בין יעקב, רחל ולאה הייתה מסביב לנושא של הולדת ילדים. כל הסיפור הנהדר והמעניין הזה של תחילת ספר שמואל הוא מסביב לנושא של הולדת ילדים. כאשר ילדים לא באו באופן טבעי לעולם, אז שרה משתמשת בפונדקאות (לפני שהמציאו את המלה הזאת) ושולחת את הגר אל מיטתו של אברהם. רחל ולאה עושות את זה עם בלהה וזילפה בהמשך הסיפור שלנו. זאת אומרת, הסיפור שלנו, האתוס של העם היהודי, גם המיתוס אפילו של העם היהודי, הוא ששני בני אדם זה לא כל הסיפור, הסיפור הוא המשפחה.

בשיר באראנסי:  נתתי את תשומת ליבי לטקס בו אתם הולכים לקטול את התאים של הנרייטה לאקס. ראיתי שם עלון, במקרה הגעתי מוקדם, רשום שם שהולכים לקטול את התאים האלה על ידי שימוש באלכוהול ובכלור. עכשיו, תהיתי- אתם רוצים לחלוק כבוד לכמה תאים, של איזו אישה שקיבלה קבורה, אולי אפילו קבורה מכובדת, אבל איכשהו חלק ממנה עדיין חי, האם שווה בכלל להתדיין שוב אם צריך לתת לה את הכבוד הזה של קבורה מחדש? זה יפה. זו מחשבה מאוד אנושית, מאוד לא אנוכית. אבל התחלתי לפתח את זה בראשי, לקחתי את זה רחוק. אמרתי, אם רוצים לקטול תאים, אז לפחות לבחור בדרך יותר יפה, לשים עכשיו תאים חיים, גם אם אין להם מערכת עצבים מרכזית. האם הם חיים, האם הם מרגישים / לא מרגישים? אם אין שם מערכת עצבים מרכזית שיכולה להרגיש את הסבל בלקטול את זה, אז האם אנחנו מרשים לעצמנו לקטול את התא הזה עכשיו באקונומיקה ואלכוהול, אכזרי, לא? אני חושב, קח פרה, אתה רוצה לקטול אותה בזה שאתה זורק אותה לתוך דלי גדול של אקונומיקה. היא תמות. עכשיו, אתה רוצה לקטול תאים, ואם יש כזה טקס מכובד, אז למה לא לבחור בדרך קטילה הרבה יותר יפה, הרבה יותר עדינה לתאים האלה? יש הבדל? זה משנה? כן.

אודי אדלמן: אתה אומר לי, יש הבדל באיזה צורה אני אהרוג אותה. אני הורג אותה כבר. זה כמעט הצדקה של נאורות, של אני אהרוג אותה אבל אני אהרוג אותה יפה. אם, נגיד, באמת אני עושה פה משהו שהוא אכזרי כמו הרג, אז זה כבר בעיניי זה לא משנה.

ב.ב: כבוד הרב תיאר מקודם, שכשהיו מקיזים דם, היו קוברים אותו באדמה. זה נראה לי, אתה יודע, עם החום של האדמה, הפירוק של החיידקים שיש באדמה, לאט לאט זה מתפרק. יש איזה אספקט אחר של סבל או שוק שהרקמה הביולוגית הזאת יכולה לקבל מתחת לאדמה מאשר לטבול אותה באקונומיקה. לך תשים אותו מתחת לאדמה, תעשה ככה ביד, תגיד את הברכה שצריך להגיד וזהו. הרבה יותר עדין גם, הגישה הדתית. אז חשבתי, אם רוצים גישות מדעיות, אז יש תסריט יותר טוב בגישה מדעית של לקטול. אז נזכרתי בתהליך של מוות טבעי של תאים, קוראים לזה אפופטוזיס. כל ביולוג שיקשיב לשיחה הזאת, אז הוא מבין בדיוק על מה אני מדבר. אם לתאר את זה בצורה צורנית, אפופטוזיס זה מוות עדין של התא. הוא מתכנן אותו בעצמו. התא מתאבד. הוא מחליט, מהרגע שבקשת ממנו, להתחיל לסגור את הבסטה לבד.
יש לך רגע אחד של shutdown שהמערכת נניח מעכלת את עצמה. האנזימים מפרקים את עצמם והתא מפסיק לעבוד. הוא מפסיק אפילו להיות חומר תא. כמה שתנסה להחיות אותו הוא לא יחיה. וזה מתחיל בסיגנל מחוץ לתא שמפעיל רצפטור קיים של מוות. שנותן אות מוות לתא על מעטפת התא עצמו. מהרגע שהפעלת אותו, אתה מתחיל בהדרגתיות, תוך כמה שעות, לאבד חיים. אז אם הייתי רוצה לקחת את זה ממש רחוק, הייתי חוקר מה יש, איזה רצפטורים של אפופטוזיס יש על תאי הילה, ויש שם. צריך לחפש את החומר הכימי או פפטיד, אפילו חומר ביולוגי אחר ולשים אותו בתמיסה הזאת שם ואחרי זה, אם תסתכל עליהם במיקרוסקופ, אתה תראה צורה יפה, אתה תראה תהליך יפה של מות התא. זה נראה לי הרבה פחות אכזרי מלזרוק את זה, ככה צ׳יק, לכלור. אני חושב שזה קצת מבזה, החומר הכימי.

71

צילום: אלון מרקוביץ

סיכום

הטענה המרכזית שברצוני להדגיש במאמר זה הינה שתהליך ההפרדה מהגוף (Disembodiment) הינו אינהרנטי לקידמה ולפיתוח טכנולוגי. בין אם מדובר בתהליך מתמשך של אופטימיזציה טכנולוגית המחליפה פונקציות גופניות וקוגניטיביות ובין אם זה תהליך הפוך שבו המציאות הטכנולוגית מגדירה את החברה ומנווטת את דפוסי הפעולה של הפרטים המרכיבים אותה.
את מרבית התהליכים מובילים כיום תאגידי ההיי-טק עם מעט מאוד מוטיבציה אתית לבחון את שלל ההשלכות שיש לטכנולוגיה על האדם, גופו ואנושיותו. מכאן עולה חשיבות ואחריות הדיון המתקיים בנפרד מהמציאות הטכנו-קפיטליסטית בידי אנשי האקדמיה והאמנות. בין אם זה השימוש בגוף כמעבדה לרעיונות בעבודותיו של סטלארק או ההתרסה של הפיכת הגוף לחומר גלם בעבודתם של אורון כץ ויונת צור – שתי גישות המפלסות נתיבי מחשבה חתרניים לזרם הטכנולוגי המרכזי.
אני מוצא כי לסיכום שלוש המחשבות שהצגתי כאן, אין דרך טובה יותר מלהביא את דברי קתרין היילס מתוך ספרה How we Became Posthuman, המתייחסים לנוכחת הגוף, קבלת גבולותיו והשלמה עם סופיותו:

“If my nightmare is a culture inhabited by Posthumans who regard their bodies as fashion accessories rather than the ground of being, my dream is a version of the posthuman that em-braces the possibilities of information technologies without being seduced by fantasies of un-limited power and disembodied immortality, that recognizes and celebrates finitude as a con-dition of human being, and that understands human life is embedded in a material world of great complexity, one on which we depend for our continued survival.”5


1. עוד על עבודותיו של סטארלק ראו מאמרו של דרור הררי "כשלשחקן חסר בורג" במדור "מה-אמר".
2. כנס "OH-MAN, OH MACHINE - הפוליטיקה והאסתטיקה של פוסט-הומניזם" התקיים במאי 2014, שיתוף פעולה בין המדרשה לאמנות, אוניברסיטת תל אביב ו Information & Mind.
3. התערוכה HeLa - תצורות של קיום אנושי, עלתה בגלריית המדרשה בתל אביב במאי 2014 כחלק מפרויקט OH-MAN, OH-MACHINE, כנס ותערוכה העוסקים בפוליטיקה והאסתטיקה של פוסט-הומניזם. אוצרים: של דניאל לנדאו ואודי אדלמן. אמנים: בוריס  אויכרמן, איה בן רון, טל ברויטמן, עדו בצלת, ערן הדס, עומר מרקוביץ, שיראל הורוויץ ורולי אליעזרוב, שחר פרדי כסלו, אורון כץ ויונת צור, חיים דעואל לוסקי וזמיר שץ, הדס עפרת, אבי פיטשון, יעל פרנק, רינת גולדברג, ליאת דניאלי, שי הורודי, לירון חוגג ואתי לוי.
4. פרפורמנס מאת ובביצוע: ליאת דניאלי, לירון חוגג ורינת גולדברגר.
5. Hayles, N. Katherine. How we became posthuman: Virtual bodies in cybernetics, literature, and informatics. University of Chicago Press, 2008.‏


דניאל לנדאו הוא אמן, מרצה וחוקר מדיה. הוא מכהן כראש תחום לימודי המדיה והאמנות במדרשה – הפקולטה לאומנויות, בית ברל וכן יסד לאחרונה את תוכנית המחקר Information & Mind