נוכחות פרפורמטיבית של אמן

ליאור אביצור ורן בראון

נוכחות פרפורמטיבית של אמן

מקומו של הגוף האנושי במופע

הגיליון הנוכחי של מעקף אמור היה לראות אור בתחילת הקיץ, אלא ש"המצב" (שוב) לא אפשר זאת. המאמרים המופיעים בגיליון זה אינם מציעים התייחסות ישירה לאירועים הקשים שסביבנו, אולם הם מציעים לחשוב מחדש על תקשורת אנושית ועל האנושי בכלל, הצעה רלוונטית במסגרת האנומליות בתוכה אנו חיים.

מעקף פועל כבר קרוב לחמש שנים, והגיליון הנוכחי (העשירי במספר) הוא הזדמנות לבחון מחדש את הגדרתנו העצמית ולרענן מושגים. באתר, תחת הכותרת "אודות" ניתן למצוא את ההצהרה הבאה: "מעקף הוא כתב עת מקוון העוסק בצורות אמנותיות שונות שיש בהן נוכחות פרפורמטיבית של אמן". בהצהרה זו מגולמת הנחת היסוד כי בכדי לקיים אירוע פרפורמטיבי אמנותי, יש צורך בנוכחות האמן. אולם, מהי אותה "נוכחות"? האם היא פיזית? רעיונית? ומה באשר לנוכחותו של הצופה?

במוקד הגיליון הראשון של מעקף ניצבו יחסי האמן והקהל - שני הפרמטרים ההכרחיים לקיומה של סיטואציה פרפורמטיבית. כעת, אנו שבים אליהם ומבקשים לברר את יחסיהם במסגרת מופעים המאתגרים את המפגש הבלתי אמצעי. בירור זה נעשה על רקע הנוכחות ההולכת וגוברת של טכנולוגיה בחיינו, אשר מערערת את מקומו המרכזי של הגוף הממשי בחיי היומיום; בעת הנוכחית אנחנו מבלים את מרבית זמננו מול מסך, מנהלים יחסים מורכבים עם אנשים שמעולם לא פגשנו במרחב הוירטואלי, מודרכים בכביש על ידי ישויות טכנולוגיות, קונים ירקות באמצעות מקלדת ומזמינים ספרים מבלי לעלעל בהם לפני כן...

היחסים המתוחים בין הגוף האנושי והמכונה במופע, אשר נמצאים במוקד הגיליון הנוכחי, תופסים מקום נכבד בתולדות המופע המודרני. ביטוי מפורסם למתח בין השניים ניתן למצוא לדוגמה במסה של היינריך פון קלייסט "תיאטרון המריונטות" מ-1801, בה המריונטה (התנועה המכנית) נתפסת כעליונה מהרקדנית (התנועה האורגנית). למעלה ממאה שנים לאחר מכן, אוסקר שלמר, במאמרו "Man and Art Figure" מ-1923, דוחה את הרכיב האנושי כרכיב המרכזי בתיאטרון, ועומד, בין היתר, על מרכזיותן של ההמצאות הטכנולוגיות בזמנו, ועל ההכרח של התיאטרון להתייחס לחידושים אלו. בגיליון זה אנו מבקשים להיענות לאותו הכרח, במיוחד נוכח המעבר מעידן טכנולוגי לעידן דיגיטלי, ולבחון את ההשפעה שהייתה למעבר זה על הגוף ועל אופן הצגתו במופע. במלים אחרות, ההכרח הזה נעשה אקוטי אף יותר בעידן שבו הנוכחות הפיזית של הגוף איננה מובנת מאליה, בתיאטרון או מחוצה לו. ב"מניפסט לסייבורג" מ-1985, מתארת דונה הארווי את התמוטטות הקטגוריזציה והגבולות של הגוף האנושי בעידן הדיגיטלי: הגבולות בין הסובייקט ו"שאר העולם" נוסחו מחדש, ומושגים כמו "טבעי" או "מלאכותי" הפכו בלתי רלוונטיים. ה"סייבורג" של הארווי הוא תוצאה של האפשרות שמעניקה לנו הטכנולוגיה לערבב בין מערכות אורגניות וטכנולוגיות - תיאור שכבר אינו נשמע כיום כמדע בדיוני. 

דווקא אל מול החידושים הטכנולוגיים שמאפשרים את נוכחותו הנעדרת של הגוף, אמליה ג'ונס מזהה במופעים מתחילת המילניום החדש חזרה לגשמיות (קורפורליות), אשר כורכת יחד את הסובייקטיביות עם הגילום המפורש בגוף שרווח באמנות המופע בשנות השבעים.1 אבל בעת הזו, לטענתה, הגוף כבר נתפס מחדש באופן דרמטי כלא-אותנטי, מוגדר באמצעות האחרות (הוא מנוכר, עובר הזרה באמצעות החוויה החזותית או הבשרית של אחרים) וספציפי בהזדהויות שלו. כלומר, גם כשהגוף האנושי נוכח במופע, הוא כבר נוכח אחרת, באופן שונה מן הנוכחות שאפיינה אותו בעבר. לטענת ג'ונס, הטכנולוגיה לא רק משנה את הדרכים שלנו לעשות דברים, אלא גם מתנה מראש ובאופן עמוק את החוויה שלנו את עצמו ואת האחרים.

כיצד משפיעה החוויה החדשה הזו על האופן שבו אנו תופסים את גופנו? על האופן שבו אנו תופסים תקשורת אנושית? באיזה אופן השאלות הללו מחלחלות לפרפורמנס אשר נתפס באופן מסורתי ככזה המושתת על מפגש "חי", בזמן אמת, בין בני אדם? האומנם (כפי שמאמינה פגי פילן2 למשל) אנו עדיין מעוניינים בגוף האנושי, בחוויה גופנית ממשית בין בני אדם?

בגיליון הראשון של מעקף כתב גיא גוטמן: "לצד הצופה האקטיבי והקהל האקראי, ישנו הצופה הפוסט מודרני המובהק - הלוא הוא הצופה היושב בכיסא המשרדי מול המחשב [...] אנחנו השליטים היחידים של עולם בו איננו לוקחים חלק". בגיליון הנוכחי, ארז מעין מערער על ההנחה שצופים במופעי רשת אינם נוטלים חלק "אמיתי" בהתרחשות הוירטואלית. לטענתו, התֵּיאַטְרֶשֶׁת (פרפורמנס במרחב הוירטואלי) הוא צורה פרפורמטיבית חדשה שמעלה איתה שורה של פוטנציאלים ומושגים חדשים של מופע, אשר מרחיבים את המדיום התיאטרוני והמופע החי.
באותו גיליון ראשון הציג גוטמן את יחסו של ברכט אל הקהל המעשן, והציע שהעישון (כמו הניכור) איננו אלא דרך להביא למעורבות של הקהל במתרחש. בגיליון הנוכחי, בנות טיורינג מציגות אף הן דרישה למעורבות במופע "מייבי אטנדינג" שנוצר בהשראת מחזותיו של ברכט "האומר כן" ו"האומר לא"; במהלך המופע, הקהל נדרש להכריע באופן אינטראקטיבי בין התמסרות טוטאלית לטכנולוגיה לבין התנערות ממנה. במאמרן, עומדות בנות טיורינג על ההיבטים הפוליטיים והאסתטיים של הטכנולוגיה החדשה, ומציעות שברכט ניבא כבר בשנות ה- 30 של המאה העשרים את החברה בת זמננו - בה הטכנולוגיה מאפשרת ביתר קלות, ואולי אף כופה, ציות אוטומטי לנהלים.

עוד בגיליון הנוכחי, דניאל לנדאו כותב על התערוכה HeLa - תצורות של קיום אנושי, שעלתה בגלריית המדרשה בתל אביב במאי 2014 כחלק מפרויקט OH-MAN, OH-MACHINE, שעסק בפוליטיקה ובאסתטיקה של הפוסט-הומניזם. לנדאו מציע שלוש מחשבות הפורשות את הטענה כי הקידמה והפיתוח הטכנולוגי מחייבים תהליך של הפרדה מהגוף (Disembodiment), אותו מובילים כיום תאגידי ההיי-טק עם מעט מאוד מוטיבציה אתית לבחון את שלל השלכותיו. אמנים לעומת זאת, מציע לנדאו, מפלסים נתיבי מחשבה חתרניים לזרם הטכנולוגי המרכזי.

ענת כ"ץ וארז מעין מצותתים לשלושה יוצרים בינלאומיים שהמבצעים בעבודתם הם רובוטים: פיטר-וויליאם הולדן, לואי-פיליפ דמר ווייד מרינובסקי. השלושה בוחנים מחדש את המושגים חיוּת (liveness) , פרפורמטיביות וגילום בגוף (embodiment), באמצעות דיון בעבודתם ובאופנים שבהם היא מנסחת מחדש את מושג "המופע החי".

שיראל הורוויץ משוחחת עם דניאל בלנגה-גובאי, יוצר איטלקי אשר משלב בעבודותיו מבצעים לא אנושיים, על אודות הרגלי צפייה ועל הפרדוקס שמתעורר נוכח עבודתו: חידוד האנושיות באמצעות היעדר גוף אנושי.

דרור הררי מציע סקירה של התייחסות שונות לגופו של הפרפורמר; לטענתו, "מאז שלהי המאה ה-19 אמנויות המופע והביצוע משמשות מעין סיסמוגרף עדין המשקף את הדינמיקה במערכת היחסים בין האדם למכונה וחושף את התקוות והפחדים של החברה המודרנית ביחס לעידן הטכנולוגי ואפשרויותיו הפוסט-אבולציוניות". הררי מציג ארבע עמדות כלפי הגוף המבצע במופע: דה הומניזציה (ביטול הגוף), רה-הומניזציה (חזרה אל הגוף), אנטי-הומניזם (הצגת גוף פגיע, מפורק, מפוקח) ופוסט הומניזם (אתגור המושג גוף באמצעות ריבוי, ניידות והיברידיות).

במדור "בהשאלה", ליאב מזרחי מתייחס לסדרת דימויים מתוך עבודותיו של יונתן בן שמחון המציב את האדם והמכונה בעימות חזיתי. ההצבה הזו חושפת ומדגישה את הטבע האנושי, על צדדיו היפים יותר והיפים פחות.

העבודות הנבחנות במאמרים המופיעים בגיליון מציעות אמירה על דרך הניגוד: הבחנות על טבע האדם באמצעות המכונה, על נוכחות באמצעות היעדר של גוף, על חיות (liveness) באמצעות אובייקטים נטולי חיים. וכך, באמצעות העיסוק במכונה (ובהשאלה, בטכנולוגיה בכלל) אנו שבים להתבוננות באנושי ובמהותו של הקשר הבלתי אמצעי.

*תמונת המדור בדף הבית: מתוך עבודתם של יונתן בן שמחון ומושון זר אביב, "מכונת טיורינג מנרמלת" 2013).


1. Jones, Amelia, et al. "The body and Technology." Art Journal (2001): 20-39.‏

2. Ibid.