האוצר - מעתיק, מדביק, מתווך

ליאב מזרחי

האוצר - מעתיק, מדביק, מתווך

על האוצרות

האוצרות, שהחלה כמעשה אספנות, עברה שינויים רבים החל מהמחצית השנייה של המאה שעברה. מקצת שינויים אלו נבעו בזכות אמנים שאתגרו את רעיון הצפייה באמנות שלהם (או של אחרים), ומקצתם שינויים שנבעו מהרחבת ההגדרה של תפקיד האוצר והכנסתו ל"ביצה" הפוליטית-מנהלית. השילוב של שני סוגי השינויים הללו הוביל אל האפשרות שהאוצר הוא מעין יוצר בעצמו (שותף ליצירה אמנותית או ליצירה כלכלית בדמות גיוס כספים לבניית אגף חדש למוזיאון).

את המושג "אוצר-יוצר" טבע גדעון עפרת בשנת 1975, כשהגדיר פעולות אוצרותיות שנעשו בעולם מאז שנות השישים המאוחרות; אוצרים רבים עזבו את מוסד המוזיאון הישן והחלו להתערב בעיצוב תערוכות - הם הרשו לעצמם להוסיף אובייקטים רדי-מייד שלא היו חלק מעבודת האמן המציג או לתלות את העבודות בצורה לא קונבנציונאלית. בכך, האוצר "החדש" הרחיב את גבולות הצגתן של יצירות האמנות ואת דרכי הצפייה בהן, ולמעשה ערער את מעמדו של האמן.

אם נחזור לפעולת האספנות, איתה התחיל מקצוע האוצרות, נראה שהיא קשורה בעיקרה בפעולה של ליקוט; ליקוט של דימויים ממקורות שונים ובניית אוסף בעל הקשרים (לעיתים אסוציאטיביים). הקשר של פעולה זו לפעולת האוצרות הוא ברור, ויש לה גם קשר ישיר לפעולת הדרמטורג, כפי שאסביר בהמשך. בעידן העכשווי פעולת אספנות/ליקוט זו, קרי אוצרות, מערערת על התפיסות הרווחות אודות מקומות תצוגה לגיטימיים ואודות מהותה של האמנות; פעולת האספנות/ליקוט מתרחשת כעת גם באתרי אינטרנט שונים, בין בלוגים אישיים לאלבומי אמן בפייסבוק.

המזרקה/משתנה של מרסל דושאן ערערה על התפיסה הרווחת אודות מקומה הפיזי של עבודת אמנות ומהותה כבר לפני כמעט מאה שנים, וכך עשה גם רנה מגריט, שערער על הקשר בין מסמן ומסומן בציור המקטרת המפורסם. כמעט מאה שלמה אחריהם אנו נמצאים עדיין בעיצומו של התהליך - כאשר אלבומו הפרטי של האמן תלוי על קירות המוזיאון, ודימויים מוכרים מפורקים ממשמעותם המקורית (דאגלס גורדון במוזיאון תל אביב), או כאשר צילומים שנמצאו בשוק פשפשים מוצגים כעבודתה של אמנית (פרוייקט "חנה" של הגר ציגלר). בשני המקרים אנו נחשפים לאסופה של צילומים, שהיו קיימים גם בטרם האמן הציג אותם כשלו, אשר מתחברים כעת לכדי נרטיב חדש - הן זה, האישי, של האמן (המלקט) והן זה של הצופה, המחבר בראשו את הדימויים כראות עיניו.

האוצרות, בעיניי, היא כפעולת המשפך או המתווך, אשר מציעה רעיונות לפרשנות מבלי לסגור אותם באופן הרמטי. תפקידו של האוצר כמתווך מעניק לו סמכות (שגם עליה ניתן לערער) כמי שיכול לקחת דימוי או רעיון ממקום אחד ולהעבירו למקום אחר; האוצר בונה את ההקשרים ומתווך בין הלוקאלי לאוניברסאלי, בין המופשט לקונקרטי וכיוצא בזה. בעידן העכשווי, ניתן לקחת דימוי ולהציבו לא רק בחלל אחר פיזית, אלא גם בהקשר אחר לחלוטין. כך לדוגמה, נטילת דימוי מאלבום אינטרנטי של מישהו אחד והדבקתו באלבום אחר משנה את הקריאה של הדימוי, ומוסיפה לבנה בבניין הדימויים החדש. בכך, האוצר העכשווי מערער על הדימוי הקונקרטי ומאפשר קריאה מחודשת לדימוי ויזואלי שנתפש עד כה בצורה אחת, ומוצב כעת בהקשר אחר. פרימת הפרשנות הבלעדית היא התנתקות מן ההגמוניה של תולדות האמנות והתרבות, ועל כן זליגת הדימויים במרחב האינטרנט מפרקת את ההיסטוריה ובונה אותה מחדש שוב ושוב.

אני מוצא שגם הדרמטורג, כמו האוצר העכשווי, מערער על הקיים ומשנה סדרי עולם; מקצוע הדרמטורגיה הולך ומתפתח כתת-ענף מובהק בעולם הבמה לצד הכוריאוגרף, הבמאי ואנשי העיצוב. כבעל מקצוע שתפקידו לבנות הקשרים, הוא נשען על רשת של רעיונות ופרשנויות שעוזרות לבמאי/כוריאוגרף לפתח את קו המחשבה של יצירתם לאופקים חדשים. הדרמטורג מחזיק בארסנל שלו חומרים שאסף, מלקט מידע חדש ומחבר בין מחשבות אסוציאטיביות, ובסופו של דבר הוא מפיק מחשבות קוהרנטיות הלופתות את היצירה הנהפכת למקשה אחת סגורה ושלמה. במידה מסוימת הדרמטורג הוא מנחה ומלווה של תהליך היצירה, הוא מסייע ליצירה להבשיל, ועם זאת, המשקל שלו בתהליך העבודה לעיתים כל-כך גדול עד כי הוא נתפס בעיניי כיוצר בפני עצמו. במקרים כאלו המונח "אוצר-יוצר" מתאים גם לפרקטיקה של הדרמטורג.

העתק/הדבק: הסימולקרה, הקולאז' והאסמבלאז' העכשויים

עקרון התיווך של האוצר או הדרמטורג מתקשר לשתי פעולות מהעולם הדיגיטלי: COPY \ PASTE. פעולת ההעתקה ופעולת ההדבקה (שהתחברו לכדי סוג של פעולה אחת) הן לדעתי הפעולות החשובות ביותר של המאה ה- 21. הן אמנם מגיעות אל עולם האמנות מעולם המחשבים אך הן נמצאות בשדה התרבות הויזואלית כבר שנים רבות; אולי אפילו משחר ההיסטוריה הויזואלית האדם לקח דימוי והעתיק אותו לסביבה אחרת - אם נסקור את עולם האמנות, נראה כיצד גופה של אישה עוצב בתנוחה דומה לאורך ההיסטוריה, ורק הנוף סביבה השתנה, וזו רק דוגמא אחת מני רבות.

אני מוצא כי פעולת ה- COPY העכשווית היא הסימולקרה החדשה: עם איבוד המקור, בעקבות העידן התעשייתי ותצורותיו, אבד הדימוי או החפץ הראשוני. פעולת ההעתקה היא הגלגול העכשווי של אשליית האמיתי - החיקוי של החיקוי והטענתו בפרשנות חדשה. ה- PASTEהעכשווי לעומת זאת, הוא הקולאז' והאסמבלאז' החדשים: פעולת ההדבקה היא הלחמה של דימויים פרטיקולריים בתוך עולם דימויים חדש. כלומר, זליגה של דימויים מעולם לעולם תוך עיבודם לכדי פרשנות חדשה בתוך מארג של יצירות.

בחזרה לענייננו - האוצר/דרמטורג/מתווך הוא זה המעתיק ומדביק כיד האלוהים. כפי שהאוצר העכשווי לוקח דימויים שכבר נראו ובונה אותם בסדר חדש אשר גם מטעין אותם במשמעויות חדשות, כך גם הדרמטורג, לפרשנותי, עורך מחדש את החומר, מייצר לו הקשרים ומתווך לו משמעויות חדשות. בפעולת התיווך מפרק למעשה האוצר/דרמטורג את ההקשר המקורי של הדימוי המקורי (אם קיים כזה) ומלחים אותו לתוך עולם חדש על פי בקשת מנהל המוזיאון, הבמאי, או הכוריאוגרף. האוצר והדרמטורג במובן זה הם מגשימי חלומות, כמו מתווך הנדל"ן שמוכר נכס למשפחה ומגשים את חלומה לגור בבית גדול ויקר.

המרחב האינטרנטי כזירת האוצרות העכשווית

אני סבור כי האוצר העכשווי פועל במרחב האינטרנטי באותה מידה שהוא פועל בסטודיו של האמן ואולי אף יותר. שכן, השיטוט במרחבים הדיגיטאליים בחיפוש אחר מקורות השראה מאפשר נגישות לחומרים, דימויים ורעיונות שהיו טמונים בעיקר בארכיונים או בספרים. דמותו של המשוטט העכשווי מפגישה בין דימויים ורעיונות, הנאספים לתוך תיקיה אישית במחשבו של האוצר. למעשה, זו מהווה כבר את היצירה הבאה של האוצר. חשוב לציין גם את מה שלכאורה מובן מאליו: השיטוט איננו מוגבל לאתרים המתמחים בתחום העניין של האוצר, אלא מתרחש בתוך רשת אינסופית המחוברת שתי וערב. זוהי פעולת תיווך מורכבת שמסתכמת בתיקיה בודדת - פעולת אספנות של דימויים ובנייה של נרטיב או רעיון חדש, שגם ממנו ימשיכו להעתיק ולהדביק במקום אחר וחוזר חלילה.

בנוסף להיותו מאגר של מקורות השראה, האינטרנט מהווה גם זירה מרכזית לתערוכות ופעולות אמנותיות ובמקרים מסוימים אף מאכלס פרויקטים בלעדיים שאינם מתקיימים בשום מקום אחר. לרגל הגיליון הנוכחי של כתב העת "מעקף" המוקדש לדרמטורגיה, ולאור הקשר שאני מוצא בין האוצר לדרמטורג, ובפרט לאורן של עקרונות הפעולה המשותפים להם: העתקת חומרים, הדבקה מחדש ותיווך למשמעויות חדשות, בחרתי להציג מספר אמנים שעבודתם מתקיימת אך ורק ברשת, או שהרשת מהותית לעבודתם: נורית ירדן, רועי בושי, יורם קופרמינץ ומורן שוב.

על האמנים והעבודות

1 נורית ירדן, מתגים, 2013
2 נורית ירדן, בן יהודה, 2013
3 נורית ירדן, פרחים לשבת, 2013

כבר חודשים רבים שנורית ירדן מנצלת את האינטרנט להעלאת צילומים ולהנצחה של רגעים קטנים כגדולים בשני פרויקטים מיוחדים המאוחסנים באלבום פייסבוקי ללא כותרת קונקרטית. בפרויקט אחד מתעדת ירדן את השכונה בה היא גרה, בחלקו הדרומי של רחוב בן יהודה בתל אביב. פרגמנטים מן השכונה מתעדים פינות ואנשים הנעלמים מעין הציבור ביומיום. ירדן מנציחה אירועים אלו במבטה המיוחד של צלמת מקצועית דרך מורכבות צבעונית, קומפוזיציה מאתגרת ומבט פוליטי ביקורתי. הפרויקט הוצג לאחרונה בגלריה קונטמפוררי בתל אביב. הפרויקט השני הוא "פרחים לשבת": מדי שישי מעלה ירדן צילום פרחים בשלל סוגים, חומרים וצבעים. הפרויקט מנהל דיאלוג עם טבע דומם קלאסי, ויוצר אתנחתא יפה - הקפאה של רגע ברחבי הרשת המתחלפת תדיר. הפרוייקט קיים רק ברשת.

4 יורם קופרמינץ, אביבה, 2012
5 יורם קופרמינץ, אביבה, 2012

יורם קופרמינץ הוא צלם וכן כותב תרבות ופרוזה מאז שנות השמונים. בשנה האחרונה הוא עובד על פרויקט צילומי עשיר בשם "אביבה". במשך כחצי שנה תיעד קופרמינץ את אמו בבית חולים סיעודי, והצילומים החושפניים, הישירים ומלאי ההבעה גדושים ברגעים אינטימיים ובחודרנות מטרידה. הפרויקט, מאוחסן באתרו של האמן וחשוף לכל, מעלה שאלות אודות הלגיטימיות של חשיפת הצילומים ברשת. חלק מהצילומים נראים כמבוימים עם נקודת מבט החלטית, חלקם מנציחים את הרגע המכריע וחלקם מצולמים כצילומי חטף - בכך מותח הפרויקט חוטים רבים בין הצילום העכשווי לקלאסי. מבחר מן הצילומים הוקרן השנה בתערוכה בגלריה שי-אריה.

6 רועי בושי, נשים מצלמות עצמן משתקפות בראי, 2013
7 רועי בושי, צילומים של שלט העבודה משחררת מתוך מחנה ההשמדה אושוויץ, 2013

כחוקר צילום וצלם, רועי בושי בחר את מחסן הצילומים הגדול ביותר כיום - רשת האינסטגרם. בושי אוסף, ממיין ומקטלג מאות אלפי צילומים מתוך אינסטגרם. הוא עוקר אותם ממקום מוצאם הראשוני ומאחסן אותם מחדש תחת כותרת. כך, הפרטי הופך לציבורי, הצילומים האישיים של המצלמים המקוריים עומדים לרשות ארגונו מחדש של אחר. בשתי קבוצות צילומים של הפרוייקט, שאלת הזהות מתערערת וה"אישי" מתערער: בקבוצה אחת נראות נשים הבוחנות את עצמן מול מראה וזקוקות לאישור (לייק) על מראן. בקבוצה אחרת, קהילה אתנית מתעדת את ההיסטוריה החד פעמית שלה והופכת אותה לאובייקט זול מעט. חיפוש העצמי דרך הקולקטיבי מראה כי גם נקודת המבט האישית לכאורה היא הכתבה תת-מחשבתית של הציבור. הפרויקט הוצג לא מכבר בתערוכת יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

8 מורן שוב, מתוך סדרת צילומי ספרים, אוקטובר 2012
9 מורן שוב, נערות פול גוגן ואני, אלף תשע מאות ומשהו - 2012
   לימודי צילום, שנה א'. תרגיל במונטנטאז'. הדפסת פרופ.

מורן שוב היא אוצרת, כותבת על אמנות ועורכת ספרים, אשר המילים הן חלק משמעותי מחייה. היא יצרה פרויקט אינטרנטי המשלב את תחומי חייה השונים - אמנות וספרים. מזה זמן רב היא מעלה באופן סדיר צילומים של ספרים העוברים מעין שיבוש אמנותי - הספר כיצירת אמנות או חלק מיצירת אמנות. לעיתים אלו ספרים ישנים המשובשים על ידי פעולות כמו גזירה, קריעה, הכתמה, מחיקה ועוד. לעיתים מדובר בפעולה פשוטה של הוספת עצם זר לספר וצילום מוקפד. את הספרים היא מסדרת באלבומים אינטרנטיים, מעין ספריות לפי קטגוריות שונות כגון: סימניות בספרים, ספרים ופירות, הספרים החלקים ועוד. שוב כותבת על העבודה המוצגת כאן: "כל אחד מהתצלומים מתוך ספר הציפורים של ספריית פינגווין 1960 הקדשתי למישהו; את הנחליאלים הקדשתי לרננה רז". בנוסף, בחרתי להראות עבודה יוצאת דופן - לפני כעשרים שנה יצרה שוב פוטומונטאז' של צילומים שלה עם רפרודוקציה של פול גוגן: "הצייר הראשון שהכרתי היה פול גוגן; בגיל ארבע וחצי אמרו לי שיצאתי מהציורים שלו, אז בגיל עשרים נכנסתי אליהם בחזרה". העבודה (שנעשתה באמצעות הלחמה ועיבוד עוד לפני עידן הפוטושופ), זרה קצת לטקסט ולתערוכה שאצרתי כאן, אך מאחר שעד לפני כשבוע לא הייתה העבודה בהשג ידם של אוצרים או אספני דימויים, אני שמח להציג אותה - בזכות הרשת היא זוכה לעדנה.

 

 

ליאב מזרחי הוא בוגר תואר ראשון באמנות יצירה ובתולדות האמנות מאוניברסיטת חיפה. תואר שני באמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. בין היתר למד במדרשה לאמנות ובאקדמיה לאמנות בדיסלדורף. כאמן הציג תערוכות יחיד בארץ בגלריה עינגע וקו 16. מאז 2006 פועל גם כאוצר בארץ ובגרמניה. בין התערוכות שאצר: MY CAMP-מן המחנה אל טעם החיים, קדושה-קדשה-קדישא, 2112, בגוף ההוכחות, שוורצע וילדע חייה ועוד. כותב טקסטים לאמנים וספרי אמן.