מחשבה חדשה על פרקטיקה ותיקה

ליאור אביצור ורן בראון

מחשבה חדשה על פרקטיקה ותיקה

הקדמה: אתר חדש למעקף

בספרו האחרון של זיגמונט באומן "תרבות בעולם מודרני נזיל", שתורגם לעברית זה עתה, טוען באומן כי "הטובות מבין האמנויות העכשוויות (ואף המכוננות ביותר והאפקטיביות ביותר בביצוע תפקידן התרבותי) אינן בסופו של דבר אלא שלבים נוספים בתהליך אינסופי של פרשנות מחודשת של חוויות משותפות, והן מהוות הזמנות פתוחות לדו-שיח – או אפילו לרב-שיח, שהולך ומתרחב בהתמדה".1

אמירה זו של באומן נותנת תוקף מחודש לצורך העמוק בנוכחותו של שיח כזה בשדה המקומי. המשאלה לענות על צורך זה חקוקה בבסיס הווייתו של מעקף, אשר מבקש לחולל שיח משמעותי בקרב האמנים עצמם כמו גם בינם לבין קהלם, באמצעות האתר ומחוצה לו.

לאחר שלוש שנים של פעילות אנחנו שמחים להעלות גרסה חדשה של כתב העת, שניתן כעת לקריאה גם בסמארטפונים. באתר החדש תמצאו, לצד המדורים הקבועים, גם לוח מודעות המיועד לקוראים המעוניינים לשתף ולחלוק מידע בנוגע למופע חדש, סדנה, פסטיבל, אודישן וכדומה. הגישה ללוח המודעות היא חופשית ואינה כרוכה בתשלום, ואנו מקווים כי היא תסייע ליוצרים העצמאיים ולקהל למצוא זה את זה מבלי להיות תלויים בערוצים מסחריים. בנוסף, הממשק החדש מאפשר לאתר בקלות גיליונות קודמים כמו גם מאמרים מסוימים באמצעות חיפוש ממוקד של מילות מפתח. נשמח מאוד אם תירשמו (בתחתית המסך) לקבלת ניוזלטר מאיתנו, וכך תהיו מעודכנים בפרסומם של גיליונות חדשים, נספחים שיעלו מעת לעת ואירועים מיוחדים.

דרמטורגיה: מחשבה מחדש על פרקטיקה ותיקה

המושג "דרמטורגיה" אינו חדש בשדה אמנויות הבמה, אך נדמה כי העת הנוכחית מחייבת חשיבה מחודשת על המושג ובמיוחד על האופן שבו מיושם תפקיד הדרמטורג בסוגות כגון מחול, מיצג, אמנות פלסטית ותיאטרון חזותי. בשני העשורים האחרונים ניתן למצוא שפע של כתיבה אודות השינויים שחלו בתפישה של המקצוע ובהשלכות המעשיות שלהם, בעיקר בשפה האנגלית. נציין כאן רק דוגמה אחת של אנתולוגיה עדכנית ומקיפה הכוללת טקסטים העוסקים בפרקטיקות דרמטורגיות בשדה המחול, הפרפורמנס והתיאטרון הנסייני: זוהי אנתולוגיה מקוונת, שנקראת Embodied Dramaturgies, אשר פורסמה בינואר 2012 ביוזמת מעבדת המחקר הבלגית Sarma. ייחודה הוא בכך שהיא כוללת ברובה אנשי מעשה ולא רק אקדמאים – קרי, דרמטורגים ואמנים פעילים.

תפיסה מוקדמת אודות דרמטורגיה מיוחסת לעבודתם של אלה אשר ביקשו להכתיב כללים ליצירת תיאטרון. הדוגמה הידועה ביותר (במערב) היא מערכת החוקים לכתיבת טרגדיה שהציע אריסטו בספרו "פואטיקה". אולם היה זה המבקר הגרמני גוטהולד אפרים לסינג שטבע את המונח דרמטורגיה כמושג וכפרקטיקה. לסינג כתב מאמרים ביקורתיים ותיאורטיים על תיאטרון שפורסמו בספרו הדרמטורגיה ההמבורגית, והחל מסורת גרמנית של תיאוריה ופרקטיקה שמקדימות את הבימוי של הצגה וקובעות את אופיו. בעקבותיו, התבססה הדרמטורגיה כמקצוע בתיאטראות הממלכתיים בגרמניה.2

Lessing & Brecht

ברטולט ברכט וגוטהולד אפרים לסינג (מקור: ויקיפדיה).

הדרמטורגיה שנגזרה מלסינג (שבדיעבד מכונה דרמטורגיה "קלאסית" או "טקסטואלית") לא עסקה באופן ישיר במימוש הביצוע על במה ורק בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, הופיעה גישה חדשה בעקבות עבודתו של ברטולד ברכט. ברכט - דרמטורג, מחזאי ובמאי בעצמו - הוציא את הדרמטורגיה מן הספריות שבהן נבחרו ונערכו המחזות, והכניס אותה לתוך אולם החזרות. כעת הדרמטורג הפך שותף פעיל בתהליך הכולל של עשיית תיאטרון – מקצוע שמכונה מאז "דרמטורג הפקה". בהמשך המאה ה-20, כאשר הטקסט הכתוב מראש פינה את מקומו כמקור העיקרי של התיאטרון לטובת צורות תיאטרליות חדשות- "פוסט-דרמטיות"3 - של קומפוזיציה ותקשורת, עבודתו של הדרמטורג השתנתה פעם נוספת.

לאורך כל ההתפתחות שלה, דרמטורגיה נותרה פרקטיקה עמומה; שאלות בנוגע להגדרתה (מהי דרמטורגיה?) והמתודולוגיות שלה (מה בעצם עושה הדרמטורג?) חוזרות באופן עקבי בכל ספר, סימפוזיון ושיעור העוסקים בנושא. גם אם נניח לרגע שפירושו של המונח או של המקצוע היו ברורים בעבר, הרי מובן כעת שלאור השינויים שחלו באמנויות הבמה יש לחשוב עליהם מחדש.

בישראל, כך נדמה, העיסוק בדרמטורגיה לא נידון דיו מחוץ לגבולות האקדמיה, וגם שם מדובר בחוג מצומצם ביותר של בעלי עניין אשר אינו מצליח לפרוץ את גבולות השיח האקדמי ולהיעשות מעורב באופן משמעותי בעשייה האמנותית. בחודש מאי 2008 הזמין פרופ' גד קינר דרמטורגים וחוקרי תחום זה מאוסטרליה, ארצות הברית, אירופה וישראל, לסדנת מחקר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הסדנה התמקדה במהותו ובהתפתחותו העתידית של מקצוע הדרמטורגיה, וההרצאות שניתנו בה פורסמו בכתב העת תיאטרון. בהרצאה שניתנה באירוע הפתיחה הביע קינר תקווה כי יימצאו בישראל "דרמטורגים מעודכנים ואסרטיביים, המתמצאים בהתפתחויות האחרונות בעולם, והנהנים בתיאטרונם מעמדה סמכותית [...] שידרשו ויגישו היצע רפרטוארי רב תרבותי, ושיתבעו העלאת יצירות מופת קלאסיות שהן בגדר "התאבדות מסחרית" [...] בכפיפה אחת עם מחזאות מודרנית, פוסט דרמטית ובין תחומית".4

הגיליון הנוכחי של מעקף כולל שלושה ראיונות וחמישה מאמרים מקוריים המתפרסמים כאן לראשונה, אשר פורשים מחשבה דרמטורגית מן הסוג שפילל לו גד קינר. קינר עצמו מציע (במדור "מה-אמר" מופיע עיבוד להרצאה שנשא ב-2010) לחשוב מחדש על תפקידו של הדרמטורג בתיאטרון הפוסט-דרמטי, בעקבות מחקר שערך בקרב דרמטורגים גרמניים. אולם ההגדרה המחודשת שהוא מציע לתפקיד אינה מפזרת את עמימותן של הגדרות קודמות: מחד, הדרמטורג הוא בעל חופש מוחלט ותפקידו פרוץ וכאוטי, ומאידך הוא זה המלכד את התהליך היצירתי לכדי מופע ומשתית בו סדר.

גם בויאנה באוור, דרמטורגית וחוקרת אירופאית, שוללת הגדרות מקובלות של תפקיד הדרמטורג בשיחה שערכה איתה נעה מרק-עפר; עבור באוור הדרמטורג איננו יועץ בלבד, וגם אינו "הצופה הראשון", הוא לא "גשר" לתיאוריה וגם לא אחראי לתיווך בין היצירה לקהל שלה. תחת זאת, בוואר מציעה כי הדרמטורג הוא זה אשר מייצר כלי יצירה חדשים אינהרנטיים לכל פרויקט. יתרה מזו, באוור טוענת כי תפקידו של הדרמטורג הוא להקשות על הכוריאוגרף - לא לעזור לו לפשט דברים כך שכוונותיו יובנו, אלא דווקא להקשות עליו ולאתגר אותו.

השקפה דומה לזו מביע איציק ג'ולי בשיחה שערכה איתו תמוז בינשטוק, כאשר הוא מציע כי תפקידו של הדרמטורג הוא "לעודד ולהכשיל". בדומה לבאוור, גם ג'ולי כולל בפרקטיקה הדרמטורגית ניסוח של תרגילים, ומציע כי התפקיד משתנה מעבודה לעבודה. עם זאת, ג'ולי מנסח עמדה קבועה של הדרמטורג כ"נוכחות רעיונית" לאורך כל הדרך, ומציג את תפקיד הדרמטורג כ"מראה" – כזו שמשקפת ליוצר את הנעשה ומובילה לדיאלוג על מבנה, על תמה ועל מהלך. במקום אחר בראיון מתייחס ג'ולי אל היבט העריכה בפרקטיקת הדרמטורג - זוהי השקפה שמוניקה ג'ילט פורשת בהרחבה במאמרה.

ג'ילט עורכת הקבלה בין עריכת סרטים לבין פרקטיקת הדרמטורגיה. לטענתה, הדרמטורג, כמו העורך, מציע ארגון מחדש של החומרים כך שהם יממשו בצורה הטובה ביותר את כוונותיו של הכוריאוגרף או הבימאי. היא מציינת מספר צירים משותפים לדרמטורג ולעורך ביניהם: עיבוד של החומרים, פרשנותם, סידורם מחדש ותיווך בין כוונות היוצר לאופן התקבלות היצירה על ידי הקהל.

הפרקטיקה הדרמטורגית שג'ילט מתארת היא מורכבת במיוחד כאשר תגובת הקהל היא חלק בלתי נפרד מן היצירה עצמה. בכך בדיוק עוסקת מאיה ערד במאמרה על הדרמטורגיה של הבלתי צפוי. ערד מתארת את עבודתה הדרמטורגית בסדרת הצגות של הבמאי ההולנדי אילאי דן בור, בהן הקהל הוא שותף למהלך ההצגה. ערד מציגה פרקטיקה דרמטורגית שבה נוכחותו החיה והספונטאנית של הקהל מהווה אלמנט מנחה מרכזי.

גם הלל קוגן עוסק באופן שבו יצירה מתקבלת אצל הקהל ומדגיש את מימד הפרשנות שניתנת לה. קוגן מבקש לבחון את תפקיד הדרמטורג באמצעות עיסוק ביחסי היוצר, הקהל והמשמעות. לטענתו, פונקציית הדרמטורג אינה אלא ביטוי למה שהוא מכנה 'הטרור של המשמעות', והוא מבקש להשתמש בדיון אודות תפקיד הדרמטורג בכדי להעלות שאלות בדבר תפקידו של היוצר.

תפקידם של היוצר והדרמטורג במערכת היחסים המורכבת הזו משמש כנקודת מוצא לדיון במאמרו של ליאב מזרחי הדן במערכת יחסים דומה - זו המתקיימת בין האמן והאוצר. במדור "בהשאלה" מתאר ליאב מזרחי פרקטיקה אוצרותית שכוללת איסוף דימויים מרחבי הרשת לכדי תערוכה חדשה. המרחב הווירטואלי, לטענת מזרחי, מציע אינספור אפשרויות עבור האוצר העכשווי, שעושה שימוש בכלים כגון העתקה והדבקה. מזרחי יוצר אנלוגיה בין הדרמטורג לבין ה"אוצר-היוצר" אשר בונה הקשרים, מתווך בין רצון למציאות, מנחה, מלווה ומסייע לתהליך ההבשלה של יצירה. האסופה שאצר כוללת אמנים בעלי זיקה משמעותית לרשת: נורית ירדן, רועי בושי, יורם קופרמינץ ומורן שוב.

המחשבה על מקצוע הדרמטורג על שלל גרסאותיו הנפרשות במדורים השונים, מוצעת כאן למעשה כמנוע למחשבה על אמנויות הבמה בכלל; על דרכי יצירה, על דרכי צפייה, על אחריות האמן, על פרשנות הקהל, על הקשרים, על רפרורים ובמיוחד - על הרלוונטיות של העשייה לתרבות העכשווית ולצופה העכשווי. זוהי הסיבה שהחלטנו להתיישב בכיסא המרואיינים במדור "הזבובים" - העיסוק בדרמטורגיה נוגע בלב ליבו של מעקף: בהצעה לחשוב על אמנות המופע ונספחיה בהקשרים רחבים. ענת כץ וארז מעין הנחו את השיחה שניהלו חברי המערכת של מעקף: ליאור אביצור, רן בראון וגיא גוטמן.

קריאה מהנה!


 1 באומן, זיגמונט: תרבות בעולם מודרני נזיל, הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2013, עמ' 106.

2 סקירה זו מבוססת על מאמר של סקוט דה-להונטה, חוקר בינתחומי בתחום אמנויות הבמה:
Scott deLahunta. Dance Dramaturgy: speculations and reflections. Dance Theatre Journal, vol. 16 no. 1, 2000, pp. 20-25.

3 Hans-Thies Lehmann: Postdramatic Theatre, Routledge, London and New York, 2006.

4 קינר, גד: "מהי דרמטורגיה? או: אי-היכולת לוותר על מקצוע מיותר לחלוטין", תיאטרון, 27: 33-43, 2009.