אני קלאסיקן

הלל קוגן

אני קלאסיקן

על עמדתו הביקורתית כיוצר אל מול עולם המחול

אין בעיני יצירת אמנות שאינה ביקורתית. לפחות אני איני מכיר כזאת. אני מכיר יוצרים שאינם מכוונים ביצירות שלהם להביע מסר חברתי כלשהו, אלא שהיצירה קיימת גם מעבר ליוצריה, ומטבע הדברים היא קיימת בתוך מארג חברתי של מוסדות, מערכות, מוסכמות ובני אדם, ובין כל אלה לבין עצמם ובתוכם מתקיימים, אם נרצה או לא נרצה, יחסי כוחות היררכיים. האמנות היא מוסד חברתי וגם היצירות המופשטות ביותר הן אמירה כלשהי ונקיטת עמדה בדבר הסדר החברתי והאמנותי הקיים. מטבע הדברים אין יצירה יכולה להתחמק מלייצג עמדה מסוימת במערך הזה, וככזו היא נידונה לנקוט עמדה ביקורתית. את המושג ביקורת אני קורא ומבין בהקשר זה כשאילת שאלות לגבי הסדר האמנותי.

כשאני מתעסק ביצירתי "תנועה מגונה" בביקורת על "עולם המחול" ועל מעשה היצירה הכוריאוגרפית עצמו, ההתבוננות שלי היא על משהו שאני מכנה אותו "נטיות מחול כלליות" ולאו דווקא דגמי התנהגויות אמנותית ייחודיים ליוצר מסוים. בתודעתי אני לעולם לא מבודד את המחול הישראלי מהמחול העולמי.  ב"תנועה מגונה", אכן התבוננתי על עולם המחול בכלל, על כוריאוגרפים אחרים, על דגמי התנהגות של הרקדנים, על מאפיינים של תהליכי יצירה ועבודה בסטודיו, על מניירות וקלישאות בימתיות שזיהיתי בתחומים אלה, על דפוסים שחוזרים על עצמם ביצירות מחול. ההתבוננות הזו היא באופן טבעי לי, התבוננות ביקורתית, ומבטאת במידה רבה את חוסר הסיפוק שאני חש כיוצר וכצופה במחול.

hillel-1

"תנועה מגונה" מאת הלל קוגן. צילום: יניב כהן

חוסר הסיפוק הזה הוא לאו דווקא זקיפת אצבע מאשימה כלפי כוריאוגרפים, הוא יותר התבוננות ביקורתית רפלקסיבית על המדיום בו אני עצמי יוצר, והיצירה היא מעין הוצאה לפועל של תסכולים שעולים בי תוך כדי העיסוק ביצירה בתחום. כאשר משורר כותב שיר על חוסר ההצלחה שלו באהבה, הוא לאו דווקא מאשים את החברה שמסביבו או את העולם, על כך שהם אינם מאפשרים לו לאהוב. כאשר הוא מבטא בשיר חוויה שלילית שהוא חווה באהבה, אין זה אומר שהוא מבקר את האהבה. לעתים הוא מבטא רק את התחושות הקשות העולות בו תוך התמודדות עם מצבי האהבה, ואת המצבים הסתומים בהם האהבה מעמידה אותו. באותו אופן, כמישהו שפועל בתוך עולם המחול, כרקדן, כיוצר, או כמורה,  אני מתעסק במורת הרוח שלי מן התחום כפי שאני חווה אותו. כלומר, אני לא מוציא את עצמי מעולם המחול כדי להאשים אותו במשהו, אלא מנהל איתו דיאלוג נוקב, אולי אף מריבה.

השיח התיאורטי והטקסטואלי על מחול מעולם לא היה משהו שמשך אותי, גם אם ידעתי להשתתף בו ולדבר אותו. לא שאין לי מה לומר על מחול, או שלא מעניין אותי מה יוצרים חושבים וכיצד הם מדברים, אולם בהתבוננות עיונית על המחול אני מוצא קושי גדול. ראשית אני חושב שיש פער עצום בין מה שקורה ביצירות המחול בפועל לבין מה שנאמר עליהן, הן מצדם של המבקרים המפרשים אותן, והן בפער בין האופן בו כוריאוגרפים מנסחים את כוונותיהם, לבין ההוצאה לפועל של הצהרות אלה. פער זה הוא לעתים בלתי ניתן לגישור.

רעיונות מעניינים, מימוש מאכזב

בהחלט מעניין אותי לשמוע כיצד יוצרים מדברים על יצירותיהם, על תהליכי יצירה, על המדיום שלהם. אלא שפעמים רבות אני נבוך מול הפער בין העומק שבו יוצר מסוגל לבטא את מחשבותיו במילים, לבין השטיחות שאני מוצא ביצירה הבימתית. במילים אחרות אני חש שהרעיונות מאד מעניינים והמימוש מאד מאכזב. זו כמובן הכללה מוגזמת, ואף על פי כן היא מבטאת יותר מכל את מה שאני חש לגבי "עולם המחול". עד כדי כך אני חש זאת, שאני מתלבט רבות במחשבה האם אני מסוגל לראות ברקדנים "אמנים" ובמחול "אמנות", כמובן על פי אמות המידה הסובייקטיביות שלי. מה עושה את הרקדן לאמן? האם ביצוע היצירה הוא אמנות? ואם כן, מהם הצידוקים לראות כך? אין לי שמץ של מושג לגבי התשובות, אולם השאלות הללו מהדהדות בכל פעם שאני רוקד, יוצר וצופה.

מתוך המחשבות הללו, היצירות הביקורתיות שלי מגיבות לסוג של בלה בלה בלה, או להתברברות סביב התהליך היצירתי, שלעתים רבות מבצעת משהו שאני רואה בו ניתוק המחול מהריקוד. ביצירתי תנועה מגונה עסקתי גם בהתברברות זו, בתיאוריות ובמנגנוני יצירה אינטלקטואליים שיוצרים מנסחים ומרכיבים, שהם דווקא כלים מורכבים ומפותחים מאד, אלא שהם נדמים לי כמוציאים מן המחול את הריקודיות הטבועה בו, וכשם שהמוסיקה עברה התפתחות בעידן הפוסט מודרני והגיעה יותר לעיסוק ברעשים ופחות לעיסוק בצלילים, המחול מצידו עבר להתעסק בתנועה המושגית ופחות בריקוד.

אני יודע שלומר משפט שכזה, יכול להיות בעייתי ומקומם, אפילו אותי עצמי זה מקומם. ובכל זאת נכון לי לומר זאת. אינני שולל אף צורת מחול ואף מימד של חופש יצירתי שאמנים ויוצרים רשאים לקחת לעצמם, ולכוריאוגרפים הזכות המלאה להמציא את החוקים, אבל עליהם גם להבין את ההשלכות של מעשה זה.

כפי שאני רואה את הדברים, ריקוד ותנועה הם דברים שונים. ריקוד הוא בהחלט אמנות של תנועה, אבל תנועה מאפיינת גם תחומים אחרים הקיימים בעולם, והיא לבדה לא מצדיקה הגדרת יצירה כמחול. איני יודע מה כן מגדיר את המחול, ואם בכלל כדאי למישהו לענות על השאלה הזו. מה שנדמה לי יותר ויותר, הוא שהעיסוק העכשווי במחול נוטה להתייחס ברצינות יתר למשהו שבעיניי הוא מטבעו משעשע. פעולת הריקוד האנושית, שכל בני האדם שותפים לה, אם מסביב למדורה ואם במועדון הלילה הצפוף, היא אופן לביטוי הנאת הגוף והנפש, ויש לו לריקוד זה, הרבה יותר מן המשותף עם אמנות המחול האמנותי, ממה שכוריאוגרפים רבים מעזים לגעת בו.

ביקור כביקורת

כדרך להפעיל מתודה ביקורתית אני מבקר, על דרך הציטוט, אצל כוריאוגרפים אחרים. הציטוט הוא בעבורי כלי המתפקד בכמה אופנים, ונועד להזכיר לי שלא המצאתי את הגלגל, ושאני רק משתמש בו. תנועה אינה נכס אישי, כשם שמילים ומשפטים אינם נכס פרטי של משורר. כוריאוגרף לא ממציא תנועות, הוא אולי ממציא הקשרים. הציטוט נועד כדי להשתמש בתנועות שבמובהק אינן שלי, ולהמציא להן הקשר חדש השם אותן בסביבה שלעתים היא עוינת להם, ואז האפשרות שלי לנצל אותן לגלם תפקיד אחר מכוונתם המקורית של יוצריהן, גורמת לי הנאה רבה. כשכוריאוגרפים ניאו קלאסיים כוויליאם פורסיית' ווויין מק'גרגור משתמשים בלקסיקון התנועות של הבלט הקלאסי ויוצרים להם קונטקסט חדש הם למעשה מצטטים. הציטוט הוא אופן הבעה צורני, שמשרת אמירה. עבורי – זו עיקר עבודתי במחול. אין לי עניין בהמצאת שפת תנועה, או בהבנת תנועה, או בחקר התנועה, או ביצירת צורות תזוזה חדשות. אלה אינם נראים לי כלל עיסוקים כוריאוגרפיים, ואני אף מטיל ספק בהיותם עיסוקים אמנותיים. העניין של המחול, כמו המוסיקה וכמו הציור, וכמו הקולנוע, הוא האמירה שאינה נאמרת במילים, שמילים לבדן לא יוכלו להביע, ובכל זאת יש לומר אותה. במילים אחרות, האמנות אינה הכלים בהם היא נוצרת, אלא ההד והעקבות שהיא מפלסת בחלל.  מרס קנינגהם, הכוריאוגרף הנערץ עלי, לא המציא מעולם תנועה חדשה שלא התקיימה כבר קודם לכן, בריקודים אחרים או בעולם הטבע בכלל. ובכל זאת, הוא המציא את הכוריאוגרפיה מחדש, ואת הדרך של מאות יוצרים מאז להבין את מעשה המחול. גם שופן לא המציא כל צליל או תו חדש, ופיקאסו לא המציא צבע, או קו, או צורה חדשה.

כשאני מצטט ביצירותיי כוריאוגרף אחר, אני למעשה מסמן אותו כחלק מקאנון תרבותי, ומתייחס אליו כבדיאלוג. הציטוטים משרתים אותי כדי להביע משהו חדש, אך בו זמנית הם גם מביעים את מה שכבר טבוע בי. שבירת החוקים והמסגרות מעניינת בעיני יותר, כשהיא נעשית בתוך המסגרת הצרה הקיימת, ולא בהמצאת מסגרות חדשות. הקשרים חדשים בין צלילים קיימים מעניינים אותי יותר מאשר גילויים של רעשים חדשים, והשימוש בכלים קיימים (כמו הציטוט) ליצירת משהו חדש הוא ביטוי לכך.

אני רואה עצמי כקלאסיקן. אני אוהב את הסימטריה ואת הקיים, ומעולם לא חשבתי על עצמי כאמן מחדש. ישנם אמנים רדיקליים שמרגישים שיצירות אמנות אשר מוצגות בתוך החלל הקלאסי שלהן, כלומר תיאטראות, מוזיאונים ובמות, הן ארכאיות ולא רלוונטיות עוד, וכי על האמנות למצוא לה מקום חדש – בדרך כלל הם יציעו את המרחב הציבורי. אני מעריץ ומעריך את האמנים האלה, ונהנה מעבודתם החשובה. אולם אני חושב שאין כל בעיה עם כך שהיצירות יוצגו במקומותיהן הקלאסיים, ושהמחול ימשיך להתבצע על במות בתיאטראות. יוצרים רבים מחפשים תמיד דרכים לחדש, לפרוץ גבולות, לשנות מוסכמות. זה אחד הדברים המניע את האמנות קדימה, והוא הכרחי. אך אני אינני יודע לעשות זאת ולכן אני לא מתעניין, כיוצר, בשינוי המוסכמות, אלא יותר בדיבור עליהן.

 


 

הלל קוגן הוא רקדן וכוריאוגרף. מאז 1997 יצר כעשרים יצירות, וכיום נוטל חלק בזירת המחול הישראלית כיוצר ומבצע.