על היעדרותם של סימנים מאימפריית המחול

עדו פדר

על היעדרותם של סימנים מאימפריית המחול


1. מסה זו אינה עבודה היסטורית וגם לא מחקר תרבותי מעמיק על אודות סימניו, דימוייו והופועתיו של המחול הישראלי – אך היא מבקשת לקרוא למחקרים כאלו. בה בעת מסה זו מתיימרת לנסות ולמקד את כיוון שליחת הקול שיפיג את הדממה המחקרית. כלומר, היא מנסה להיות עזרה ביד המחקר שעתיד לבוא. מסה זו שוכנת במקום שלא עד הסוף הכריע את מיקומו, ועל כן היא נעה בתווך שבין מניפסט שקורא לפעולה, ובין תשתית ראשונה למחשבה שמבקשת להקל על אלו שיואילו להיענות לקריאת המניספט.

אני מבקש לשאול: אילו סימנים נעדרים? מדוע נעדרים סימנים ודימויים מחוליים מסוימים מן השדה המחול הישראלי? ומה העדרות זו מעידה על הסימנים הנמצאים?

מדוע עלינו לשאול על אודות מה שנעדר? אין אני טוען שהנמצא אינו מעניין אותנו, להפך, אני מבקש לטעון שהנעדר והנמצא שזורים זה בזה והם בהכרח בלתי נפרדים מפאת הופעתם כצמד בר חלוקה. יתרה מכך, ההצבעה על היעדרותו של דבר מסוים מעידה בהכרח על הימצאותו במקום אחר, הרי אחרת איך יתכן שנדע לומר שהוא נעדר? אם כן, השאלה על אודות היעדרות סימנים מסוימים בהכרח מצביעה על הימצאותם במקום אחר, ועל כך שהיחסים בין המקום שממנו נעדר הסימן ובין המקום שבו נמצא הסימן – צריכים להיעמד במבחן המחקר.

2. אם במחול עכשווי עסקינן, הרי לבטח שהסימן הנעדר נמצא באירופה.
כל אלה שכבר מצקצקים בשפתותיהם או מעקמים את גבותיהם, אבקש שתנוח דעתם. הקריאה למחקר איננה בעצם כסות פריפריאלית להיגד נורמטיבי בנוסח: נא לעשות מחול כמו שעושים שם, באירופה. יחד עם זאת, הנוכחות של הסימנים באירופה היא רלוונטית לחקירה, מפני שמה שכן בנמצא כאן בישראל (לא באירופה), מקורותיו גם הם נטועים באירופה או במה שאנו אוהבים לכנות תרבות המערב, הלא כן?

הכסף האירופי של הברונית בת שבע דה רוטשילד וההגות המערבית של מרת'ה גראהם הם אלו שנתנו למחול הישראלי את אחד משמותיו המוכרים ביותר – בת שבע. יתרה מכך, היכן התחנכו הסוכנים של המחול הישראלי? באירופה. מי הם האבות המייסדים של המחול? האירופאים. לפני שאני מקפיץ מן הכיסא את הסוכנים החשאיים של הקשת המזרחית – אינני אומר שהידע המחולי של תרבות המזרח אינו רלוונטי או שתרומתה של להקת ענבל (לדוגמא) למחול הישראלי הינו מבוטל – כלל וכלל לא. אלא, אני מבקש להצביע שהמחול העכשווי בישראל ושפתו נטועים בלוגיקה של עולם האמנות המערבית ומורשתה. ישויות מזרחיות או היברידיות-תרבותית ואחרות תמיד רצויות ומאתגרות את המז'ורי וכמובן יש להן קיום עצמאי ממנו. אבל שוב, המחול העכשווי בישראל הוא במקורותיו מערבי, ועל כן העיסוק על מה קורה באירופה הוא רלוונטי. מסה זו מבקשת לומר בקול: נראה כי איבדנו מגע עם ה'עכשווי' האירופאי והסימנים הנמצאים אבדו קשר עין עם 'החדש' ועם 'הרלוונטי'.

ido

מימין: מקס מאת אוהד נהרין. צילום: גדי דגון. משמאל: מרתה גרהם. מקור: ויקיפדיה

3. אלעד סמורזיק, בכתבתו המטלטלת "למה השמות הלוהטים לא מגיעים לישראל?", הצביע על היעדרות הופעות 'לוהטות' מאירופה במחזותינו. בכתבתו הראה את הקשר שבין מוטיבציה כלכלית, נמנום פריפריאלי, האשמת הקהל, היעדר תקציב, ניהול אמנותי קלוקל ועוד, שהובילו לבלתי רלוונטיות של המחול שמגיע מן הנכר ונראה על בימותינו. מסה זו מבקשת להשלים את התמונה של סמורזיק, ולשאול את קהילת המחול היצרנית בישראל: האם אין קשר בין היעדר 'העכשווי הזר' מן הבמה הישראלית לבין היעדר ייצור סימנים עדכניים כאן ועכשיו?

אפשר לעניות דעתי להצביע על הרבה השפעות מההסטוריה של המחול העכשווי שנעדרות בישראל: למשל, מרבית המחול הישראלי אינו מעיד על השפעה ניכרת של הגל החדש הצרפתי (כן, היה כזה גם במחול), המורשת הקונספטואלית במחול, או אקספרסיביות המחול הבלגי (מעבר לקומבינציית רצפה אלימה), ועוד. מה שאנו מכנים 'מחול' נתפס באופן די קבוע וסטטי לפי מה שנראה על בימותינו, ומשום מה המחול כאן אינו מאפשר ניידות אסתטית כמתאפשר בתחומים אחרים. ישנן פעילויות של תחומים משיקים ל'מחול', נגיד פרפורמנס, מיצג, תאטרון-מחול, תיאטרון חזותי או סתם good old אמנות פלסטית או קולנוע – אבל אלה אינן נטבעות בסימן המז'ורי שהוא-הוא המחול, לא ניזונות מהלוגיקה הייחודית שלו, ובמידה רבה נעדרות ממנו, ואף מפסידות את שיש לו להציע. בעוד שבמקומות אחרים בעולם, המחול כ'ידע סקרן' למד מן הסביב לו, אימץ, התפתח, חקר ושאב מכל הידע האמנותי הרב שסבב אותו. בישראל, נראה שאנו מסתפקים במה שהרווחנו מהר וביושר. וכך, אבקש לטעון שהמחול בישראל איננו 'עכשווי' לא במובן האסתטי ולא במובן הזמני. הוא נותר מודרני – כזה שמקדש את השמרנות של הקאנון שלו ולא מרחיב את ידיעותיו מאז המהפך הניאו קלאסי או המורשת של פינה באוש. 'המחול', שם באירופה, או כידע, כבר מזמן ביקש לשאול על אודות המובן מאליו שלו – התנועה למשל. כבר מזמן ביקש להרחיב את גבול אפשרות הדימוי שהוא מציע. כבר מזמן הבין שהאפקט שלו אינו רק מתבטא בפרשנות שלו לתנועה סדורה ובת-קידוד. אך כאמור, לשם מיפוי הסימנים אפשרות הדימוי שהוא מציע. כבר מזמן הבין שהאפקט שלו אינו רק מתבטא בפרשנות שלו לתנועה סדורה ובת-קידוד. אך כאמור, לשם מיפוי הסימנים המדויקים גם באירופה וגם בישראל נדרש מחקר נמרץ יותר שמבקש למפות ולחקור אותם. יש לציין, שמחקר כזה מתקיים סדיר בעולם ופחות במקומותינו.1 בתור מתבונן משכיל בשדה, אסתפק בלהעיד בברור על קיומו של ההעדר ובנסיון לזמן מחקר כזה. כמו גם אצביע על נקודות פרדגימטיות על המחול שיכולות להציע מחשבה ראשונית למחקר כזה.

4. אינני מתכחש לעובדה שאנו לא אירופה, או יותר נכון לפעמים אירופה ולפעמים לאו. כלומר, אין כאן קריאה להעתיק מחול אירופאי, אלא להביט ולשאול מדוע הופעת ידע עדכני שמנהל קשר עין עם אירופה נעדר מהמקום הישראלי? או לבקש מן החושבים על מעשיהם במקום הזה לפחות לשאול: מדוע אני רוקד כך ולא אחרת? מה ממשטר את הטעם שלי או את הסימנים של בחירותיי?

אפשר להטיל ספק בייחוד של השאלה על אודות 'הנמצא בישראל לאור הנעדר בישראל והנמצא באירופה' ביחס לשדה המחול. הרי זו שאלה רלוונטית לכל תחום אמנות או דעת, במיוחד בעת הזו שמתאפיינת בתהליכי גלובאליזציה מתמידים וכאלו שחותרים תחתיה. או במילים אחרות, השאלה הגלוקאלית (המתח בין הגלובאלי ללוקאלי) תמיד מעניינת, וגם היא אפיק למחקר מרתק על אודות המחול הישראלי. מחקר כזה יקח בחשבון את הייחוד של הסימן המחולי ואת ההלחם הייחודי שלו בין תוכן לצורה. בכדי להבהיר את כוונתי, אפנה לדוגמא ממדיום אחר, הקולנוע. 'סרט ישראלי' יכול לעסוק בנושא מקומי כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות הצורה הקולנועית המשותפת לעולם כולו. או לחלופין, הוא יעסוק בנושא אוניברסאלי נגיד זנות או הימורים, אך נושא אוניברסאלי זה ימוקם בתל אביב, שלה ארכיטקטורה, שפה, אופנה, חזות, אופי  – שנגיד נקרא להם מקומיים. בהערת סוגריים, כמובן שיכול להיות סרט ישראלי שינסה להתקיים 'בשום מקום', אך עדיין זה ידבר עברית. ואם נגיד זה יהיה סרט אילם, שמצולם בחדר סגור עם שחקניות שוודיות בלבד, (אוקיי, נכנעתי) – סרט ישראלי שאין לו נושא ומבעים ישראליים, וככזה הוא מבקש להיות במופגן אנטי-לוקאלי. יכולה להיות גם המצאה של צורה אמנותית שנעשתה במקום מסוים – נגיד האקספרסיוניזם בגרמניה, סרטי קונג-פו בהונג קונג או סרטי דוגמה בדנמרק. אך צורות אלו מייד נאספות בסל הצורות האמנותיות והם נחלת כל החברים בקהילה עולמית זו.

המחול מתקיים בתוך חלל התאטרון (לרוב), שזה חלל אוניברסאלי, השפה לרוב אינה המנוע המרכזי בו. וגם אם היא כן, אבקש לטעון שזהו מנוע שונה מזה של התיאטרון. יתרה מכך, הופעת השפה במחול לרוב תהיה אנגלית, הן בעבודות של כוריאוגרפים ישראליים (רותם תש"ח בעבודתו Paved Life  למשל) והן אירופאים (ורה מנטרו הפורטוגזית בעבודתה Until the Moment God is Destroyed כדוגמא). כלומר קהלו של המחול הוא הרבה פעמים מראש אוניברסאלי, הוא פועל בחלל אוניברסאלי, ונראה שהתמקמותו של 'המקומי' קשה יותר מבקולנוע. כלומר, אפשר לעסוק בנושא מקומי לדוגמא, אפשר לעשות עבודה על הסכסוך הישראלי פלסטיני (למשל ארקדי זיידס בעבודתו 'שקט') – אך האם צורת ההופעה של הנושא תהיה גם היא מקומית? אולי כן ואולי לא. האם יהיה נכון לטעון שהמבע המחולי מייד מייצר אוניברסליזציה לתוכן המובע בו? האם הסימן המחולי מצליח לשמור על המקומיות של המסומן שלו? או שמא הייצוג המחולי הופך אותו נעדר? יתכן שיש צורות מחוליות שמצליחות להופיע מתוך המקומי – למשל 'לרקוד באופן ישראלי' כמו שאולי בת שבע עושה. אך האין זה שקול להופעת צורה אוניברסאלית מתוך המקומי?

אם כן, הופעת אובייקטים אמנותיים היא תמיד אינטארקציה בין תוכן וצורה שמנהלים יחסים שונים עם הגופים המקומיים והידע העולמי. אני מבקש לטעון בדיוק שהמתח העדין הזה בין העולמי למקומי, בין הגוף לידע – אינו נמצא ונראה מספיק בשדה המחול בישראל.

ido2

שקט מאת ארקדי זיידס. צילום: גדי דגון

יתרה מכך, אני מבקש לטעון שהנוכחות של הגוף כמדיום המרכזי של צורת ההתקשרות עם הנמען של אמנות המחול מייצרת מתח ייחודי לתחום. האזרחות העולמית של המוסיקה או האמנות הפלסטית מתווכחת על ידי אובייקטים, בעוד שהדרכון למעבר הגבולות בעולם המחול הוא הגוף עצמו. הגוף המבצע הוא המאפשר את הופעת האמנות, הוא גם כלי הביטוי וגם הכלי שמאפשר את הופעת הידע המצטבר של התחום. יצירה מקורית או חדשנית במקום מסוים, נניח ישראל, בהכרח קשורה באזרחותה העולמית בתחום המחול. ובה בעת, הידע העולמי ישכון בגופים ממשיים, לוקאליים וזמניים שהם-הם המחול. המחול לפיכך הוא האפשרות של הגוף כידע לייצר אותו ולשאת אותו. אם כן, הגלוקאליות של המחול הינה הקרבה או המרחק בין רגע המבע למשמעותו. זהו אינו עניין של זהות או תפיסה, אלא הלכה למעשה המדיום המחולי.

חשוב להדגיש שאינני מנסה לשרטט את המחול כ'אמנות הגוף'. אני לא מאמין שהגוף מייצר את המחול, לפחות לא באופן אוטונומי. אלא, שהגוף הפרטיקולרי תמיד יקח חלק בייצור 'הדימוי' אבל לעולם לא במנותק מן הצטברות הידע של עולם זה. לעולם לא במנותק מהמחשבה. זו לעניות דעתי נקודה מרכזית בהנעת מחשבה ביקורתית על אודות מחול. אלא אם כן, אתה אדם דתי המאמין בהווצרות יש מאין, עלינו למקם את המחול במחשבה על אודותיו. אין ספק שהמחול נוטה לתעתע ולייצר מיסטיפיקציה שכביכול מסמנת אותו כנפרד מהמחשבה ואף מתחרה בה, כאילו הגוף הוא המורד בריבונותה. אך על כך נרחיב במקומות אחרים. מה שחשוב לנו כעת הוא ההבנה שהגוף הלוקאלי נפגש בדעת העולמית על אודות המחול, והוא חותר תחת הגשמתה כאן ברגע הזה ובמקום הזה ועל כן סימנים מחוליים עכשוויים תמיד יהיו גלוקאליים בתנועתם.

5. אני מבקש לטעון שהנעדר מצביע גם על העדר ידע. העדר הסימנים הוא בהכרח גם העמדת המחסום אל מול המחשבה, אל מול הביקורת, אל מול התנועה שמאפשרת הופעה חדשה של סימנים. היעדר הסימנים מאיתנו הוא פשוטו כמשמעו כליאתנו בבורותנו.
בבסיסו של דבר שאלה על אודות היעדר שמצביע על הימצאות במקום אחר, שמובילים אותנו להיעדר שיח ומחשבה – מצביעים על השאלה הפוליטית. כלומר מי מרוויח מההיעדר? מי מרוויח מהשארת המחול מקובע בסימניו? מי מפעיל על שדה המחול כוח?

כך אומר הריבון המקומי על שדה המחול שבקרבו – מתוך אתר משרד התרבות:
המחול הישראלי הוא אחד מתחומי האמנות המרתקים בתרבות הישראלית, בו מתרחשת פעילות תוססת של יצירת מחול ישראלית מקורית, הזוכה להכרה ציבורית רחבה בארץ ובעולם.מדי שנה מוזמנות להקות מחול למופעים בפסטיבלים ובמרכזי תרבות חשובים ברחבי העולם. בכך הפך המחול הישראלי לשגריר המייצג את פניה היפות של ישראל. הנוכחות הרצופה של המחול הישראלי על במות העולם זיכתה את ישראל בתואר "אימפריה של מחול".
הטקסט מצביע בראש ובראשונה על ההצלחה של עולם המחול הישראלי בחו"ל. המקומי מצליח בעולמי. אך: מהי הצלחה זו? האם היא נמדדת על פי כמות ההופעות? באיזה אתרים של מחול? האם מדובר בהצלחה כלכלית או אמנותית?

נראה שהדבר המרכזי הוא שהמחול הישראלי הפך "לשגריר המייצג את פניה היפות של ישראל". האם זה מה שהמחול עושה? האם המחול חושב שפניה של ישראל יפות הן?
האם משתמע מכך שיש פנים אחרות, לא יפות, של ישראל שהמחול לא מייצג? האם יש ייצוג מסוים שנעדר מהמחול? או שמא, ישראל שהיא התגלמות הטוב, מתהדרת במחול כפניה?

המחול, כפי שזה עולה מבעד לקופירייטינג הממשלתי, איננו גלוקאלי, כי אם ניכוס האמנות העולמית להצדקת המקומי, או אולי ניכוס העבודה המקומית להתמקמות פוליטית בעולמי. כך או כך, האם המחול כפניה היפות של ישראל מעוניין לכבס את פניה המכוערות? או יתרה מכך, האם היות-פנים-יפות מאפשר למחול להיות אמנות?

אינני מבקש לקרוא כאן לחברי הכוריאוגרפים לקום וליצור בהכרח יצירות על הפנים המכוערות של ישראל, נניח – הכיבוש. הפתרון אינו רק הגדרה מחדש של שדה המחול כפוליטי-מקומי-ישראלי נטו. על אף שלבטח זה יכול היה להיות אתגר ומעניין כפרויקט. הרי, אמנות תמיד הגיבה ותמשיך להגיב ליום-יום, וזה נוטה להיות מכוער בישראל. כבר ראינו ניצנים לכך ביוזמה של ענת דניאלי וארקדי זיידס כאשר השניים אצרו את פסטיבל 'מחול חדש' ב-2011, והגדירו את העיסוק של המחול במקומיות ובישראליות. איריס לנה ומיה חביב, האוצרות הנוכחיות של הפסטיבל, המשיכו שלב אחד הלאה ויזמו דיון ציבורי על אודות המחול בפלסטין והעדרותו מן השיח המחולי בישראל. אגב, אחד הדברים המעניינים שעלו בהקשר זה הוא שסימני המחול שנראים על הבמה ברמאללה הינם הרבה יותר עדכניים מאשר אלו שנראים על בימותינו.

אבל שוב, אינני מבקש לטעון שחובת כל יוצרי המחול לרקוד את הפוליטיקה. אבל לבטח, הנסיונות הללו מעידים על עבודה גלוקאלית רבה יותר מאשר מיקומו של המחול בצד מוגבל של המקומי – זה היפה. אין עדות טובה מזו של הפנים של המחול כפי שהן מיוצגות באתר משרד התרבות, בשביל לעמוד על מה שנעדר מממנו. אי אפשר שלא להטיל ספק בכשרותה של שביעות רצונם של הריבון וההגמוניה מהייצוג שלנו את המחול. אין טוב מזה כדי להחשיד אותנו על פועלנו שלנו. ועלינו לשאול על אודות הנמצא והנעדר מייצוג זה, כלומר להבין את פשר שביעות הרצון הזו, עלינו להבין את "יופיינו".

הקופירייטר לא היסיס והכריז: 'אימפריה של מחול'. האם נראה לנו דימוי זה? האם השדה מתאפיין ככזה שיוצא למסע ריקודים וכיבושים של במות שכנות? האם אנו רוצים לייצג מדינה שכמהה לכך? אולי אחדים יענו שכן, שיבושם להם.
אך מיהו מייסד ומנסח האימפריה? לעיתים נראה שזה שנושא את נטל ההצלחה הוא אוהד נהרין. דווקא זה שהתנגד מפורשות לכיבוש, שם באירופה (או שזה היה בקנדה). כלומר קהילת האימפריה של המחול הישראלי נגזרה ממורשת של גאון המתנגד למדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים.

אם כן, לעניות דעתי, אם יש אימפריה של מחול בישראל היא 'האימפריה של נהרין', כלומר מתקיים מפעל מחולי רב חשיבות שהוא באמת הצלחה גלוקאלית מסחררת. אבל אין לגזור מכך את הצלחת כל המחול הישראלי, גם אם משרד התרבות מעוניין בהופעות העתקים חיוורים של הצלחה זו ברחבי העולם. מעניין שההתבדלות של נהרין ממדיניות ישראל בשנים האחרונות, דומה להתבדלותו מהשדה המחול הישראלי. האם נהרין באמת מעמיד כאן מורשת מחול ישראלית? או שמא הוא עסוק בפועלו האישי. במילים אחרות – איזה קהילה העמידה המורשת הנהרינית? התשובה הקלה היא – גאגא. כולם עושים גאגא, כולם מתאמנים בשפה של נהרין, מבלי להבין את רזיה הכלואים בכספת הסודית של החברים בכת. יתרה מכך, האם מישהו בקהילה עמל על ניסוח הידע של נהרין? האם מישהו ניסה למקם אותו ביחס לידיעות המחול האחרות והאינסופיות שקיימות ויתקיימו? או שמא, שוב עצרנו מלכת, טבענו בתוך האפשרות של נהרין ואמרנו: "רות סוף, עבור. קבלת אימפריה?". נראה שכעת את המפעל הנהריני יש להמשיג, לחבק אותו בתוך הקאנון, ובדיוק כך להשתחרר מהאימפריה של המחול הישראלי, ואף לשחרר את בת שבע מהאימפריאליות שלה. הרי לא בטוח שהיא זו שהכריזה על מדיניות כיבושיה אותנו.

אם כן, האם לא ראוי שמשהו ימרוד כאן בשפה של נהרין? אבל נראה שלמרביתנו נוח תחת חסות אימפריה כזו או אחרת. ואף נראה כי הידע שמאפשר מרד נגנב. על כן, עלינו להמשיג את העדר הסימן שהיה אמור למרוד. המשגה שהיא בראש ובראשונה ההיחלצות מהבורות ומתן האפשרות לראות מחול עכשווי, ליצור אותו ולקיים אותו גופא.

6. חברים, אינני מבקש לטעון שכל שנעשה כאן אינו בעל ערך. אך עלינו להביט על פועלנו ולא להתפתות להכרזה על האימפריה של המחול הישראלי. היו סמוכים ובטוחים, הקאנון שריר וקיים – מה שעשינו לא ילקח מאיתנו. אבל כאמני-מחול – האין אנו מעדיפים כמו משוררים "לגלות באר חלב באמצע עיר"?2

לאור זאת, שוב אני שואל: מדוע נעדרים סימנים מסוימים מן המחול הישראלי?אולי מפני שחלק מיצרניהם הנוכחיים שם באירופה קוראים להחרים את ישראל? או לכל היותר, לא מוכנים שלא לדון על המתרחש כאן. הם דורשים מעמיתיהם בישראל, שהם אזרחים בקהילת המחול העולמית, לחשוף את פניה המכוערות של ישראל, ולא להפוך לאמפרית מחול ישראלית.

כמו גם אני מבקש להזכיר לנו שהאמפריה לא מעניקה 'לייצוג שלה' (אנחנו) תקצוב הולם. לדוגמא, תיאטרון תמונע (הפועל בחסות משרד התרבות ועיריית ת"א) גובה אלפי שקלים מיוצרים צעירים עבור הזכות להופיע, פסטיבלים דורשים עבודה רבה ללא מתן תנאים מינימאליים – הכל מוגבל וחסום. ואני תוהה: הרי משטרים אימפריאליים לפחות נהגו לתקצב את האמנות ששרתה את השלטון. כלומר, נראה שכאן המדינה איננה מוכנה להעניק לנו את התנאים המינימאליים אפילו ליצירה של מחול ושיח על אודותיו, אבל בה בעת ובאורח קסם אנחנו תופעה של הצלחה לאומית-ישראלית מסחררת.

אני נוטה להאמין שהעדר הסימנים מציין את תנאי המחשכים בהם אנו פועלים – אין מקורות השראה על בימותינו, אין ידע עדכני על מחול, אין עידוד יצירה אמיתית – אבל אנחנו עושים, ממשיכים לייבש ביצות, יורים ובוכים. ובאורח פלא מה שאנחנו עושים מוצא חן בעיני השלטון. ממש מפתיע, לא? הרי, עדיף שמי שיעמוד בצ'קפוינט של התרבות יהיה רקדן נציג האימפריה, לא?

אם כן, נראה שמשרד התרבות מדויק עד כאב, אמפרית מחול אנחנו, והגיע הזמן שנודה בזה.
אז מה עושים? להפסיק ליצור? לא. ברור שלא. אבל חייבים בניסוח התביעה לעבר היקום ולזעוק בקול: מדוע נעדרים סימנים? אז אולי משהו יענה בלחש: כי מחברי הסימנים מחרימים! כי המנהלים האמנותיים לא רלוונטיים! כי כולם מפחדים לאבד את הכיסא שלהם!

עלינו להיענות לקריאה המקומית ביותר של המקום הזה – עלינו להתחיל לחקור ולרקוד את פנינו המכוערות, ולדרוש את ההשתחררות מאלה שמדכאים אותנו ובאותה נשימה גם כל כך מרוצים מהסימנים הנמצאים שאנו מייצרים. רק כך נוכל להשתתף בקהילת האמנות העולמית, לא מתוך בורותנו המתבדלת והמתבצרת, אלא מתוך משוקעתנו ומעורבתנו במקומי. אולי המחול והכושר שלו להשתתף כמקומי בעולמי – הוא כלי שצריך להפקיע מהריבון, ולהחזירו לאזרחים הנמצאים של קהילת המחול בישראל.


1 לדוגמא, אפשר לעיין בעבודתו של אנדרה לפקי שמצביע על השינויים של המחול העולמי בזיקה לתנועות אמנותיות ושיחים פילוסופים תוף ניתוח ספציפי של עבודות. ראו: Lepecki, Andre. 2006. Exhausting Dance: Performance and the Politics of Movement. Routledge.
2 חזי לסקלי. באר חלב באמצע עיר, שירים 1992-1968, עם עובד, 2009


עדו פדר הוא רקדן ויוצר מחול, בוגר התכנית לכוריאוגרפים ex.e.r.ce במונפלייה, צרפת. בימים אלה מופיע עם עבודתו Bête de Scène (עם דוד מרקס). כמו כן, לומד לתואר שני בפילוסופיה באוני' ת"א, ועורך עם שיר חכם את סדרת הערבים 'טייץ' שעוסקת במחול ושיח בגלריית "החנות".