על המצב

רן בראון

על המצב

שמו של הגיליון הנוכחי הוא המצב, אולם גיליון זה איננו עוסק בו, לפחות לא ישירות. אין זאת מפאת מחסור בהצגות, מופעי מחול, מיצגים וגילויים אמנותיים אחרים העוסקים במציאות הישראלית.

נהפוך הוא: ניב שיינפלד ואורן לאור ביצירתם החדשה "ספינת השוטים", עידו בורשטיין ושלמה פלסנר ביצירתם "כלבים", קבוצת מוסללה, אירינה בירגר, מריה פומיאנסקי ומאשה רובין בתערוכה המשותפת "3 ב-10" - הם רק מקצת היוצרים שניתן להזכיר בהקשר זה בימים אלו ממש. אם כן, גיליון זה אינו עוסק באופן שבו גילויים אמנותיים עכשוויים עוסקים ב"מצב" אלא בעצם העיסוק במצב, בקשר שבין אמנות בכלל, ואמנויות הבמה בפרט, ובין המציאות, בין אסתטיקה ובין פוליטיקה, במובנה הרחב.

הכותבים בגיליון זה ממשיכים מסורת פילוסופית ארוכה העוסקת בקשר בין השדה האסתטי והפוליטי. ניתן אמנם לאתר את שורשיה של מסורת זו עוד ב"פוליטאה" של אפלטון, ובעמדתו בנושא מעמד האמנות במסגרת המדינה האידיאלית שהגה, אולם עיקר המאמרים בגיליון זה נשענים על שיח תיאורטי עכשווי וביקורתי.

במרקסיזם למשל, האמנויות הן חלק מתהליך המאבק האידיאולוגי, במובן זה שהן מחזקות או, להבדיל, מערערות את הערכים השולטים בחברה נתונה. לפיכך, עבור המרקסיסט, ערך האמנות נקבע על בסיס פוליטי. בבסיס תפיסה זו מצויה ההשקפה כי האמנות משפיעה השפעה ממשית ומרחיקת לכת על תחומי החיים השונים, החומריים והתרבותיים, וכי האמנות לוקחת חלק בתהליך שינוי העולם הממשי.1

נראה כי תפיסה דומה למדי מחזיקה דנה יהלומי, אשר משוחחת עם תמוז בינשטוק על פעילותה של 'תנועה ציבורית'. קבוצה זו, אשר נוסדה על-ידי עומר קריגר ויהלומי עצמה, מתעניינת ב"אפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצת אנשים שפועלת יחד". מאז נובמבר 2006 תנועה ציבורית "לומדת ומייצרת כוריאוגרפיות של ציבור, צורות של סדר חברתי, טקסים פומביים וסמויים במרחב ציבורי".2

ביקורת על אותה השקפה מרקסיסטית, אשר גורסת כי ערכה של יצירת אמנות עומד על רעיונותיה החברתיים פוליטיים, דהיינו על קריטריון שיפוט חוץ אסתטי, השמיע הפילוסוף והסוציולוג הרברט  מרקוזה; מרקוזה מכיר בפוטנציאל המהפכני של האמנות כמה שמצוי בה עצמה, בתור תכונה של הצורה האסתטית – כלומר כל יצירה מהווה ערעור של תפישה והבנה, הוקעה של המציאות הממוסדת, הופעה של דמות השחרור. האמנות – בהיותה מימוש של האסתטי – ניצבת בעמדה של שלילה כלפי המציאות הנתונה.3 מנגד, בהיותה שייכת לתחום האסתטי, אין בכוחה לפעול במציאות הקיימת, התועלתנית. זוהי תפיסה של האמנות כאידיאולוגיה כפולה: "זו הנטועה בטבע הציוויליזציה הדכאנית ומשרתת אותה, וזו המתקוממת נגדו ותוך כדי כך חושפת אפשרויות של שחרור. המהות של האמנות, ושל האסתטי בכלל, עומדת על שניות של אפירמציה ושלילה".4

הלל קוגן מטיל ספק בהיתכנות קיומה של אמנות כמימוש האסתטי בלבד. באמצעות דיון באמנות מופשטת, במוסיקה, בציור ובמחול, מבקש קוגן לברר במאמרו האם תיתכן אמנות שאינה פוליטית.

הפילוסוף הצרפתי ז'אק רנסייר, אשר לא ניתן לדון באמנות ובפוליטיקה מבלי להזכיר את ספרו "חלוקת החושי" (2000), טוען כי "אסתטיקה ופוליטיקה מתייחסים לאותו הדבר – כלומר לחלוקה של הנתפס, לסכמות התפיסה שלנו, המסגרת שלנו, הבימוי של הסיטואציה, ההבנה שלה, התיחום שחנו לחלל ולזמן, לאופני היות יחד, למצבים כמו להיות כאן או שם, באמצע או לפני... אני חושב שזה הנושא של האמנות, האסתטיקה. ובמובן הזה, אמרתי שיש פוליטיקה של האסתטיקה אבל גם אסתטיקה של הפוליטיקה".5 אין להבין מדבריו שכל צורת אמנות היא בהכרח צורה של פעילות פוליטית. גם רנסייר עצמו מצביע על כך שהרעיון שאמנות יכולה לעשות פוליטיקה הוא מוגזם, אם לא מופרך. מופע איננו מייצר אפקט מיידי של שבר. עם זאת, הוא עשוי להציע, לא (רק) אינפורמציה, אלא גם מה שרנסייר מכנה "התקה בתפיסה", וכך לתרום להיווצרותה של רגישות פוליטית. במילים אחרות, אמנים יוצרים צורות שונות של קהילה קטנה שבה מנסים אופני תפיסה חדשים, מתנסים במסגור מחדש של הנתון ובהתבוננות בדימויים שונים של העולם.

נועם סגל יוצאת מנקודת המוצא שמציע רנסייר ומבקשת לבחון כיצד אמנים שונים מייצרים "אפיסטמולוגיה של הנראות" ומסייעים להיווצרותו של דמיון פוליטי בקהילות הצופים בעבודתם. במאמרה מבררת סגל את הקשר בין אובייקטים אמנותיים שמייצרים אמנים, דרכי ההשתתפות והחשיבה של הצופים ואופני הפעולה הפוליטית הנפרשים בעקבותיהם.

גם בוריס גרויס6 מצביע על המימד המשחרר הטמון באמנות המופע, אף על פי שמתעלמים ממנו לעתים קרובות. אמנות עכשווית, לדעת גרויס, מעודדת את הצופים לתת את הדעת על המרחב סביבם, ועל הקהילה שהם היו לחלק ממנה; ובמילותיו: "האמנות כיום, בתשתיתה הפורמלית, היא חברתית ופוליטית, שכן היא חשיבה על מרחב פומבי של התכנסות, על היווצרותה של קהילה – תהליך רפלקסיבי עצמאי שאינו מותנה בקיומה או באי-קיומה של אמירה פוליטית של אמן מסוים".7

תפיסה זו נוכחת בשיחתם של אהוד דרש, אסף אהרונסון וגלעד בן ארי עם לי מאיר, המייצגת בגיליון זה את הזבובים. יוצרי מחול צעירים אלה משתתפים בפסטיבל זירת מחול 2011 אשר עוסק השנה בתגובה למציאות, תחת ניהולם האמנותי של ארקדי זיידס וענת דניאלי.

בספרו, כוח האמנות, מתייחס גרויס להשוואה בין אמנות וטרור. הכוונה כמובן לשיח שמככבים בו בודריאר, ז'יז'ק ואחרים, אלא שגרויס מציע נקודת השקפה שונה במקצת. הטרוריסט, בעיניו, הוא איקונופיל. מטרתו לייצר דימויים חזקים, שאנו נוטים לראות כ"ממשיים", "איקוניים" למציאות הפוליטית, כאלה החסינים מפי כל ביקורת של ייצוג. בעוד תיאורטיקנים רבים תופסים דימויים אלו כסימן לחזרתו של הממשי, כהוכחה חזותית לקץ הביקורת על הדימוי, בעיני גרויס הם מייצרים את הדימויים המוסכמים אוניברסאלית של הנשגב הפוליטי. אליבא דה גרויס אנו עדים עתה לא לחזרתו של הממשי אלא לחזרתו של הנשגב הפוליטי; כיום כל הכוחות הפוליטיים של העולם מעורבים בייצור מוגבר של הנשגב הפוליטי – בכך שהם מתחרים ביניהם על ייצורו של הדימוי החזק יותר, המבעית יותר. לטענתו, הביקורת הנדרשת על הייצוג כיום היא תלת כיוונית: "כזו שתנתח את השימוש בדימויים אלה של אלימות כאיקונות חדשים של הנשגב הפוליטי; כזו שתנתח את המאבק המתחולל בתחרות לזכות במעמד הסמלי המכריע; כזו שתנתח את כוחו המסחרי של הדימוי החזק".8

בעיניו, הֶקשר של אמנות מתאים במיוחד לסוג כזה של ביקורת, ונדמה שזהו בדיוק סוג הביקורת המוצע ביצירתה של יסמין גודר "קרם תות ואבק שריפה" אשר נדונה בגיליון זה. גודר מתארת כיצד אותם ייצוגים של המציאות הפוליטית שימשו אותה כבסיס למחקר וליצירה, וכיצד ייצוגם מחדש בהמשך משמש על מנת להעלות שאלות ביקורתיות ולעורר דיון.

מייקל קלי9 מצביע על כך שמרגע שהפכה האמנות אוטונומית (כלומר נפרדת מן המדינה), ובאופן אירוני בגלל אי-תלותה בפוליטיקה, קיבלה על עצמה אמנות תפקיד חדש, מעין נשק מוסרי לביקורת הציבורית, גם כלפי המדינה. דור גז, בסדרת תצלומים מתוך התערוכה "אל-ליד", מבקש להביא לדיון בספירה הציבורית את מעשה השכחתה של העיר העתיקה של לוד, היא אל-ליד הפלסטינית. תצלומיו כמו מבקשים להנכיח את הרווח שבין היסטוריה לזיכרון, כחלק מן המאבק הפוליטי על הדימויים המכוננים אותם.

מאמרה של שרון אהרונסון-להבי עוסק בשאלה התיאורטית של אפשרות ייצוג מצב בדרמה. אהרונסון-להבי אינה עוסקת במאמרה באופן ישיר במציאות הישראלית (או הלא ישראלית), והיא מותירה לקורא למצוא את ההקשרים ביניהם. ניתן אולי לטעון שגם מריה איירין פורנס, שביצירתה דנה אהרונסון-להבי, מציגה בדרכה הייחודית עמדות וערכים, אשר ניתן לאמץ או לשלול, מבלי לעשות זאת ישירות בהקשר למציאות החוץ-בדיונית.

מתוך מחשבה דווקא על אותה מציאות חוץ-בדיונית, במדור פרקטיקה ניתן למצוא הפעם מידע על מידע על פלטפורמות לפעילות אמנותית-חברתית-פוליטית בארץ, אתרים רלוונטיים מן העולם וכבכל גיליון גם מידע על בתי ספר, פסטיבלים, רזידנסיס, תחרויות וקריאות לשיתופי פעולה.

לסיכום, הואיל ומעקף שם לעצמו כמטרה לשמש פלטפורמה לדיון, ובמעבר מתבקש מן התיאוריה אל העולם האמיתי, אני שמח להזמין אתכם, הקוראים, ליום עיון שיזמה המערכת בשיתוף פסטיבל זירת מחול ועמותת הכוריאוגרפים. פרטי יום העיון, שעוסק בנושא הגיליון, מופיעים בתחתית עמוד זה.

תמונת השער מתוך: "יסמין גודר ושחקני הספסל המדממים מציגים: קרם תות ואבק שריפה" (2004).
צילום: תמר לם.
מאמרה של גודר מופיע במדור ראשי אישי.


1 סטיוארט סים, מרקסיזם אסתטיקה, בתוך: אסתטיקה: מבוא פילוסופי, בעריכת אוסוולד הנפלינג (1999).
2 מתוך האתר הרשמי של תנועה ציבורית.
3 צבי טאובר ולאה דובב, מבוא, בתוך: הממד האסתטי מאת הרברט מרקוזה (2005).
4 שם, עמ' 7.
5 מתוך: "אמנות, פוליטיקה ופופולאריות" – שיחה של מבקר האמנות בריאן דילון עם הפילוסוף שהופיעה בסטודיו 163, ינואר 2006, עמ' 41.
6 בספרו, כוח האמנות, 2009.
7 שם, עמ' 198-199.
8 שם, עמ' 142.
9 במאמרו: אמנות פוליטית בספירה הציבורית, סטודיו 37, אוקטובר 1992.

 

יום עיון 'מחול מגיב', בשיתוף פסטיבל זירת מחול ועמותת הכוריאוגרפים, יתקיים ב28.7 במרכז ז'ראר בכר, ירושלים. יום העיון יעסוק בתגובה למציאות חברתית/פוליטית בהקשר המקומי ובכלל. כפועל יוצא של נושא פרויקט 'מחול חדש' המוצג בפסטיבל ושל גיליון הקיץ של מעקף תועלנה שאלות בנוגע למקומו של המחול במציאות הישראלית, ברצונם של היוצרים להיות מעורבים וביכולתם להשפיע על המציאות באמצעות פועלם. היום יורכב מהרצאות אמנים אורחים, פאנל של משתתפים בפסטיבל וסדנה שתהפוך את הקהל למשתתף פעיל בדיון, ויסתיים בשתי הופעות ומסיבת הסיום של הפסטיבל.