לחשוב בתוך הקופסא

גיא גוטמן

לחשוב בתוך הקופסא

כל הדרכים להגדיר סצנוגרפיה

כשאני ניגש לכתוב על סצנוגרפיה אני מיד מדמיין שיחה אפשרית בין מנהלי תיאטראות מקומיים. הם ודאי נאנחים עמוקות, מסתכלים בצער על אותו דור צעיר, פוחז, בוהמייני, שממציא לו ללא  הרף מילים ומונחים שאין להם אפילו תרגום נאות לשפה העברית.
- "מסכנים," הם אומרים זה לזו, "מה הם עוד רוצים הביטניקים? לא מספיק טוב להם 'תפאורה'? ומה רע ב'תפאורן' ? חוץ מזה - גם לנו יש מקרן וידאו."
- "נו, מילא," הם נאנחים, "אפשר לסבול את זה כול עוד לא מעבירים להם כספים."
וכך מצטרפת לה הסצנוגרפיה לאותה משפחת מילים חתרנית הכוללת בין השאר את הפרפורמנס, את המופע תלוי המקום, את התיאטרון החזותי.
לזכותם יאמר שסצנוגרפיה היא מילה מתעתעת. ניתן להבין אותה בדרכים רבות. משתמשים בה בהקשרים שונים. יתכן שזה חלק מהאיכויות של מושג שעדיין מתגבש - שהוא נע הלוך וחזור בין פרשנות אחת לשנייה, שהוא מפגר במעט אחר הפרקטיקה ומתאים את עצמו לצרכי השעה. לכן במקום לספק הגדרה מילונית חד משמעית, במקום לייצר מדריך למשתמש המתחיל - הכנתי רשימה חוצת ז'אנרים בה כל התשובות נכונות וניתנת הרשות למושג 'סצנוגרפיה' להישאר חמקמק.

דרך אחת להבין סצנוגרפיה היא לראותה כנקודת המפגש בין עיצוב הבמה ועבודת הבימוי. זוהי תפיסה הוליסטית של המנגנון התיאטרלי על כל מרכיביו: חלל, אור, אובייקט, סאונד. על פי תפיסה זו כל אלמנט בימתי מקבל מרחב לפעולה ושדה למבע. זוהי נקודת מפגש המלווה את כל המאה העשרים ומתקיימת בדיאלוג שבין החלל והפעולה. עבודת האור המורכבת שייצר אדולף אפייה (Appia) לאופרות של ואגנר, החללים הקונסטרוקטיביסטיים של וסיליד מיירהולד (Meyerhold), הבלט המופשט של אוסקר שלמר (Schlemmer), כל אלו ביקשו להרכיב מכונת תיאטרון הנעה על צירים של דימוי וצורה. תפיסה זו של הסצנוגרפיה מבקשת להגדיר מחדש את ההיררכיות שהתקיימו בתיאטרון המערבי:
היררכיות מבניות - במאי המקבל שירותים ממעצב תפאורות אל מול שיתוף פעולה בין במאי וסנוגרף.
היררכיות ארגוניות - חלל הנקבע בתחילת תהליך החזרות אל מול חלל המתגבש בד בבד יחד עם תהליך הבימוי.
היררכיות אמנותיות - המחזה והטקסט כציר המרכזי אותו החלל משרת אל מול תיאטרון וויזואלי ופיסי.
השבירה של ההיררכיות הללו סללה את הדרך לדור חדש של יוצרים, במאים-מעצבים או Scenographe -Auteur כפי שמכנה אותם לאה לסקור (Lescure), אשר הפכו את הבמה לעולם של חזיונות ודימויים.1רוברט ווילסון (Wilson), אקים פרייר (Freyer), היינר גבלס (Goebles), מפסלים את הבמה כעולם פלסטי ודינמי. זהו עולם הפועל כחוויה פיסית טוטאלית, עולם אלכימי בו לחומר ולדימוי דרמה ונרטיב משל עצמם.

בתהליך זה של פירוק והרכבה מחדש של המנגנון התיאטרלי על כול מרכיביו עומדת תמיד ההיררכיה המרכזית המתקיימת בין הבמה לקהל. כבר בכתביו של אדולף אפייה בתחילת המאה העשרים מתגבש הרצון לאפשר סוג חדש של מערכת יחסים עם קהל הצופים. במאמרו "שחקן, חלל, אור, ציור", הוא מדבר על אירוע בו "אנו (הצופים) מבקשים להיות אנו עצמנו הגוף בו אנחנו מתבוננים".2 זוהי נקודת מוצא שימשיכו ויפתחו ברטולט ברכט (Brecht) ואנטונין ארטו (Artaud), כל אחד בדרכו שלו. הארגון מחדש של חלל המופע מבקש לעורר את "האינסטינקט החברתי"3 הרדום של הצופה ולהפוך אותו לגורם פעיל באקט התיאטרלי. בעבודותיה של אריאן מנושקין (Mnouchkine) מבנה התיאטרון כולו עובר טרנספורמציה בין הפקה להפקה. הכניסה, בית הקפה, האודיטוריום, הבמה ואפילו המושבים הם כולם חלק אינטגראלי בחוויה התיאטרלית. הם מבקשים מאיתנו להתמקם מחדש מול העשייה האמנותית ולאפשר לה לפעול עלינו בדרכה שלה.

סצנוגרפיה או המתח בין התיאטרון והאמנות פלסטית

בעוד המודרניות ראתה בתיאטרון את האויב המושבע של ערכים אמנותיים כמו דיוק, קונקרטיות, פונקציונאליות, הגיעה הפוסט-מודרניות ואימצה מחדש את הדרמה לליבה. הפיקציה והנרטיב חזרו להיות למושגים לגיטימיים ותפקידו של חלל האמנות הוגדר מחדש. מצד אחד ניצבת הקובייה הלבנה, חלל התצוגה המודרני הקנוני, שהוא, כפי שכותבת קטרין ווד (Wood) במאמרה אמנות פוגשת תיאטרון: "חלל חסר זמן וטהור שמטרתו להציג ולמסגר את הנוכחות האנושית כפלישה גרוטסקית".4 מהצד השני, ניצבת לעומתה הקופסא השחורה - מקום של מסתורין ופולחן. מקום של "אווירה היפנוטית בו תמיד ישנו פוטנציאל לקסם ולטרנספורמציות".5 הסצנוגרפיה היא עשייה המתמקמת במתח שבין שני החללים הללו. היא "חלל המתקיים בין שתי תפיסות של רפרזנטציה, התנגשות בין ארבעת הקירות של הקובייה הלבנה והקיר הרביעי של התיאטרון המותחת את הגבולות הייצוגיים".6 במקומה של הניטרליות מותר לדבר על אווירה, במקומה של האחידות מותר לייצר עלילות משנה, במקומה של הקפדנות אנחנו מוזמנים למשחק. המיצב הסנוגרפי אינו חותר עוד לייצר נקודת מבט אידיאלית, טהורה לצופה, אלא רואה בנוכחות של הצופה מרכיב מרכזי בעבודה.

בעבודותיו של מייק נלסון (Nelson), מעבר לדלת הגלריה, מתגלה עולם נחבא. אנחנו מגלים שחדרנו לביתו של מישהו. עם כול צעד מתגלה המיצב כתפאורה עשויה בדקדקנות, כחלל פיקטיבי, כמעט קולנועי, בו בולש הקהל אחר הרמזים השונים שהותיר אותו דייר מסתורי.

החדירה הזו למרחב הגלריה מאפיינת גם את עבודתו של כריסטוף בושל (Buchel), Simply Botiful. הקהל שהגיע לגלריית Hauser & Wirth, חותם בכניסה על מסמך בו מוסכם שהגלריה איננה לוקחת אחריות על מה שיתרחש במהלך ביקורו. זהו מיצב גרנדיוזי המורכב ממסדרונות אין סופיים, ממכולות נטושות, חדרים מוזנחים היוצרים יחדיו עיר מהגרים נטושה. הקהל זוחל במחילות חצובות באדמה, מגלה ומתגנב לחללים סודיים, מפעיל ופולש לעיר הרפאים.

פלישה זו של ערכים תיאטרליים לגלריה פועלת כמובן גם בכיוון הנגדי. הקובייה הלבנה מכוונת את חלל התיאטרון לפעול כמיצב זמני שמזמין התנהגות בימתית מסוג אחר. אנה וייברוק (Viebrock), הסנוגרפית הקבועה של כריסטופר מארתהלר (Marthaler), יוצרת חללים היפר-ריאליסטיים, מפורטים עד לניאון האחרון. משרדים רחבי ידיים, גרמי מדרגות, תחנות רכבת. זוהי במה המציעה חלל משחק למופיעים ולבמאי, חלל בו ניתן לשהות ולהרהר, לשבת בצד ולקרוא בספר, חלל בו אין התרחשות מרכזית או שחקן ראשי. זוהי במה שהיא סביבה, זהו חלל שהוא מקום.  

סצנוגרפיה- החלל הפרפורמטיבי

בסופו של דבר, הסצנוגרפיה היא מדע הבוחן כיצד מתנהג החלל וכיצד אנו נוהגים בו. זוהי מדע ארכיטקטוני הבודק את ההתערבות של מבנה, חומר וצורה בחלל נתון, הדרך שבה הם ממסגרים את הריק ואת המלא. מתוך טבעה התיאטרלי זוהי לרוב התערבות ברת חלוף, תחומה בזמן ומקום ספציפיים המוותרת על הפונקציה לטובת האקט הספקולטיבי.
בעבודותיו של גורדון מאטה קלארק (Matta-Clarck) הוא חוצב חורים ופתחים בחללים קיימים ומגלף מתוכם פונקציות חבויות. בבניינים בהם הוא קודח מתגלים מרווחים חדשים, שכבות נסתרות של שלדה ופרספקטיבות בלתי צפויות. זוהי התערבות סנוגרפית מופשטת המגלה את הנרטיב החבוי במרחב האורבני, פעולה פרפורמטיבית החושפת ארכיאולוגיה עכשווית.

המתח בין מבנה ופרפורמנס מאפיין את עבודתם של אמנים כמו ריצ'ארד ווילסון (Wilson), רייצל וואיטרד (Whitered), אולפור אליאסון (Eliasson), ובו בזמן מתקיים גם במחקר הארכיטקטוני של אדריכלים כמו זאהה חדיד (Hadid), פרדריק פישר (Fisher) וזוג הארכיטקטים דילר וסקופידיו (Diller & Scofidio) שמרבים גם לעשות עבודות לבמה. בביתן  Blur Building שתכננו לכבוד Expo 2000 שהתקיימה בשוויץ, המבנה האניגמאטי מתברר כמכונת שאיבה היונקת מים מהאגם והופכת את האתר כולו לענן של אדים. הקונסטרוקציה נעלמת בערפילים והביתן הופך לאטמוספרה, ארכיטקטורה ברת חלוף, טבעית במאת האחוזים ועם זאת פיקציה מוחלטת. בקטלוג הם כותבים: "כיוון שהאדם אינו יכול יותר לטעון שהוא נמצא במרכז של יקום הניתן לשליטה, מיקומו של הצופה ממשיך להיות נושא לשיח ביקורתי".7 בין כל הדרכים השונות להבין סצנוגרפיה ייתכן שדווקא כאן נמצאת ההגדרה הקולעת ביותר, כלומר – סצנוגרפיה היא עבודת חלל שפועלת מתוך שיח ביקורתי. היא מושג נוסף בחיפוש המתמיד אחר הקשר בין צורה ואידיאולוגיה, שכה חסר בתיאטרון הישראלי.

 


1 L.Lescure. La Fin Du Décor, Paris: Mouvement
2 Appia. A. 'Actor, Space, Light, Painting', Adolphe Appia: Texts on Theatre, ed. R.C Beacham, London: Routledge: 114-115.
3 ibid
4 Wood. C. 'Art Meets Theatre: the Middle Zone', The World As Stage, London: Tate Publishing:18-19
5 ibid
6 ibid
7 Diller & Scofidio. 'Architecture Now', London: Taschen GmbH

 


גיא גוטמן הוא במאי, מוסיקאי ואמן רב תחומי, מנהל בית הספר לתיאטרון חזותי. למד בEcoled de beaux Arts בצרפת וב-Central Saint Martins College בלונדון. בשנים האחרונות עובד כבמאי, פרפומר ומעצב סאונד וחלל בעבודות מיצג ובתיאטרון ניסיוני בארץ ובאנגליה. בין עבודותיו כבמאי וכותב:, a Pipe Dream, Home Haunted, Well Tempered, Buffa Hotel Metuselah, כחלק מאנסמבל 209 בשיתוף עם תמר רבן: "החוק התרמודינאמי השני" , "סיפורי סבתא", "Cookies", "אמפליפייר", "רמיקס". בשנים האחרונות שימש כראש מסלול תפאורה במכללת שנקר וכיום מלמד ב- Central Saint Martins College.