המישור הענק של המיניאטורה

אורית אדר-בכר

המישור הענק של המיניאטורה

 

היכולת לעצב חלל "ענק" בגודל פיזי נתון של 15 ס"מ - 45 ס"מ קשורה כמעט אך ורק לפרופורציות. אפשר ל"טפל" בחלל יותר או פחות, ליצור מסווה של חומריות אחרת אם רוצים, אך האמת היא שברגע ששומרים על יחסים נכונים בין גובה הקירות לעומק החלל תמיד תופיע תמונה משכנעת של מקום.
החללים שעניינו אותי ושאת הפרופורציות שלהם למדתי ושכללתי היו תמיד חללים של מקומות גדולים אך נמוכי תקרה. החללים נשארו חשופים בחומריותם הראשונית, בנויים מחלקי דיקטים, וכמה חורים בתקרה שנתנו אשליה משכנעת  של גופי תאורה. החללים נראו כמו חניונים תת קרקעיים, כמו מחסנים, כמו "זירות פשע", חללים ללא אוריינטציה ברורה, ללא פתחי כניסה ויציאה.   
מה שריתק אותי שוב ושוב היה הכוח האשלייתי, ואיך הוא מתקיים למרות שהעין רואה דיקטים וחורים, כלומר את המנגנון של העבודה. כיצד זה קורה שאותו כוח (כוח הדמיון?), גורם לצופה "לשכוח" את מה שהוא יודע ולהיבלע אל תוך המישור הענק של המיניאטורה?

בתחילה בניתי אובייקטים קטנים שמחוברים למדף בגובה עיניים ואפשר להציץ לתוכם. עבודות אלו כמעט אינן מתועדות. המצלמה אינה מצליחה להעביר את קיומם של שני קני מידה (זה של האובייקט וזה של האשליה שהוא נושא בתוכו) בו זמנית.
בהמשך, כאשר בניתי מיניאטורות גדולות יכולתי לתעד אותן בווידיאו. מתוך ניסיונות התיעוד מצאתי עצמי מתעניינת יותר ויותר בתוצאה המצולמת. המחשבה על הצופה, שהייתה מרכזית בחשיבתי על עבודותיי, פינתה את מקומה לחשיבה על המצלמה.
בשנים האחרונות אני בונה מערכים מיניאטוריים כסט לצילומים. החללים מתוכננים על פי תסריט, זוויות צילום, תנועות מצלמה והוראות בימוי.

 


אורית אדר בכר סיימה את המדרשה למורים לאמנות וכן לימודי תואר שני באמנות בschool of visual arts  בניו יורק. לימדה בתלמה ילין, בעירוני א', במכללה למנהל בחוג לעיצוב פנים, במכללת אמונה בירושלים (כראש מגמת אמנות) ומזה 15 שנים מלמדת במדרשה (בית ברל) קורסים בנושאי חלל וחקירת תהליכי יצירה. יצרה תפאורה ל "רוחות" של איבסן בבימוי יעל קרמסקי בתאטרון תמונע. הציגה תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב (1993), במוזיאון הרצליה (2003), במוזיאון אשדוד (2005), גלריה גורדון (2005), וכן בתערוכות קבוצתיות רבות. לאחרונה הציגה בגלריית הקבוץ ובגלריה "סקאלה מטה" במסגרת אירועי הביאנלה בוונציה (2010).