האמן וצילו

הדס עפרת

האמן וצילו

המניפסט שטרם נכתב על אמנות המופע

אמן מופע הוא לא שחקן. הוא אינו מייצג דמות, ואין הוא נדרש להעמיד פנים.
העמדת פנים – איזו אמרה יפה וכוזבת!
העמדת פנים מבטאת פער בין מי שאתה לבין מה שאתה רוצה להיות. במובן החיובי של המילה פירושו להציב מטרה. לסמן יעד. אבל בדרך כלל מקובל לייחס לביטוי לשוני זה נופך שלילי, מעוצב מדי. העמדת פנים מאזכרת יומרה, תואנת שווא, שקרים קטנים שמלוּוים בחיוך או ברגשות אשם. לצירוף המלים "העמדת פנים" יש ניחוח סוריאליסטי, לעתים פורנוגרפי.
אם אדרש להשיב לשאלה "האם אתה מעמיד פנים?" קרוב לוודאי שאטען לחפותי; מן הסתם איני מעמיד פנים. ואולי כן?

*

המניפסט שטרם נכתב על אמנות המופע יקרא לאמנים שלא לפתות ולא לרצות את הצופים. לא לגרות ולא להתגרות. לא לעשות הצגות. מעל לכול – לא לענג. להתבונן בצופים בשוויון נפש. להישיר מבט, אבל להימנע מיצירת קשר. אמן המופע, שהוא נזיר עכשווי, מנסה לגבור על הפיתוי, אך מגלה שלא תמיד הוא יכול לו. הוא היה רוצה להתבונן בצופים בו בשוויון נפש כמו במראה שבה לא משתקפת דמותו. כל זמן שהרצון הזה מפעפע מתוכו, השוויון מופר.
שוויון נפש?

hadas

כמה קרוב-רחוק שוויון הנפש, כל כך קל-קשה להשיגו. אתה סקרן, רוצה לחוות את זווית הראייה של הצופים בך – להבין איך אתה נראה בעיניהם ומה הם חושבים עליך… כדי להימנע מכך נסה להרחיב את המבט ולתפקד כמו מצלמת מעקב שסורקת את השטח. תפוש מרחק כדי לקבל פרספקטיבה או כדי להיות בתוך הפריים. המצלמה נעה הלוך ושוב, סורקת את המרחב.
אל תתיידד עם הבחירות שלך. אל תשתמש בכוח שלך, בקסם האישי ובנוכחות הבימתית שלך. אתה פועל, מבצע פעולה. קשה להסתגל לרעיון שאתה נשוא הפעולה ולא הנושא שלה, שאתה ממלא בה תפקיד, אבל היא לא אמורה להיות מזוהה אתך. משויכת ולא מזוהה.

*

אני מסתתר בין ענפי העץ ומשקיף משם אל התנהלות המציאות ברחוב. מה מהות התפקיד שלי? האם אני כובל את עצמי לפעולה, לסיטואציה? האם אני מחויב לנקוט עמדה או להביע יחס? על איזה "אני" בכלל מדובר כאן כשאני אמור להקטין נוכחות, להסתתר.
אני לבוש בגדי הסוואה מדבריים כשל חיל המַרינס. גם פני וידיי מאופרים בדגמי הסוואה. במהלך המופע1 אני מאפר את ענפי העץ האמצעות צבעי גיר, כלומר יוצר את התנאים להיטמע בצמחיה סביבי.

hadas2

הדס עפרת, "איפה דני"

בטווח ראיה מוצבת במרכז הכביש מצלמת מעקב. המצלמה קולטת תמונה פנוראמית של קטע רחוב, כולל העץ שלי ואני בתוכו. התמונה מוקרנת בזמן אמת על קיר או גדר סמוכה. כל מי שעובר על פני בוחר באופן לא מודע להתמקד בצילום המוקרן. האפקט הפשוט ש"הוא" או "היא" נקלעו לתוך צילום במרחב ציבורי תופס אותם, משעשע אותם. הם אינם טורחים לחפש את המופע. הם בטוחים שהם מוקד ההתרחשות. כל כך הרבה עוברים ושבים "נתקעים" מול המצלמה, עושים פרצופים משונים, מתנשקים (בפני המצלמה), מנציחים עצמם. הם יודעים שהם מצולמים. הם אינם משערים שמדובר בתיעוד אמיתי, ושמישהו מתבונן בהם כשהם מתבוננים בעצמם. רק לאחר שסיימו את פולחן ריצוי האגו ונפנו להמשיך בדרכם, הם מגלים שאני משקיף אליהם מן העץ. דאבל טייק לאחור מעיר את תשומת לבם לעובדה, שהמצלמה בעצם ממוקדת בי.
איפה דני?
דני מתחבא בין ענפי העץ. דני הוא מושא של פעולה אינטר-אקטיבית. דני הוא גוּדוֺ. אין דני. דני אמור לא לעשות דבר גם אם מישהו יתערב בנעשה או פשוט ייקח את המצלמה ויעלם בין הסמטאות. דני איננו. דני הוא הנחת המוצא התמוהה של המעשה האמנותי שבוחר בארעיות ובפיקטיביות של הדימוי כשדה פעולה חילופי למציאות.
במלים אחרות, להיות פרפורמר אין פירושו בהכרח לעשות, להביע, לנקוט עמדה או יחס. הפעולה שלך עשויה להתרחש במרחב ציבורי או פרטי, בחשיפה או בהסתר. אתה יכול להיות אמן הפועל אך ורק במרחב של תודעה. אתה מטיל על עצמך משימות, לוקח אחריות. אתה  (ורק אתה) יודע אם עמדת בהן.

*

אמן המופע מרוחק מן הפעולה באמצעות התבוננותו בה. אבל כשהגבול מתערער בין מציאות למשחק, שוברים את הכלים ולא משחקים. כששחקן כדורגל פוגע ביריבו, די בשריקת השופט לעבירה בכדי לעצור את המשחק. גם פעולה פרפורמטיבית מחייבת התבוננות חיצונית, כלומר ריחוק פיזי, מנטאלי או רגשי.

hadas3

הדס עפרת, "דרך החלב"

במופע דרך החלב2 ייצרתי גבינת צאן באמצעות חום גופי תוך כדי צעידה בת 24 שעות לאורך כביש הטבעת המקיף את קיבוץ נחשון. הייתי מתוח כי לא היה לי ניסיון קודם בייצור גבינות. כל התהליך היה ניסיוני ובתנאי שטח קשים. היה חם. מי הגבינה נטפו על גופי. ריח הזיעה התערבב בריח החלב המחמיץ. מהר מאד זה עבד! החלב החל להתגבן והרבה ידיים נשלחו אל 'העטינים' – הכיסים בבגד המופע שלי בהם נאגרה הגבינה בתהליך הגיבון – לבצוע מן הגבינה. שעות אחדות לאחר מכן הגיע שלב ההתפקחות. ערב שבת. החברים הסתגרו בבתים שלהם. הקהל חזר לתל אביב ולירושלים. אני נשארתי לבד, רטוב ומצחין. תסכול ותחושת רִיק, כמו של ליצן חצר שאף אחד כבר לא צוחק למשמע הבדיחות שלו, השתלטו על תודעתי. ומה עושים? נכנסים לרכב ונוסעים 30 דקות הביתה לירושלים? הרי אף אחד לא רואה, ובלעדי ה"אף אחד" המשחק אינו יכול להמשיך להתקיים… על שאלת גבולות המופע מנצחת כאן תודעת הפרט. האמן קובע את מיקום קו הגבול. הוא גם ממונה על מנגנון הפיקוח של אופן התנהלותו. כשהתודעה ערה והאמן מודע לעצמו ולמעשיו, אין צורך לתלות על הקיר את הקוד האתי של אמנות המופע.

*

אני יושב לצדו של שולחן מרובע קטן מידות3. מישהו מתיישב בכיסא הריק מולי. באמצעות אזניות אנחנו מאזינים לסיפורים אישיים שהוקלטו מבעוד מועד. אנשים מעידים על אהבה ראשונה, פרידה, געגועים לבן משפחה שאיננו.
במרכז השולחן נעוץ זנב שעיר, יצוק מסיליקון. הזנב מסתובב על ציר ומונע באמצעות מנוע חשמלי. אני לובש כפפות ניילון שקופות, שומר על ייצובו של הזנב ומבריש את השיער השחור שהוא עטור בו. בשלב מסוים אני עוקר את הזנב מהתושבת שלו ומפעיל אותו בכפות ידי. אני נועץ מבט בצופה/מאזין שיושב מולי. מבטו ממשיך ללוות את תנועת הזנב, חומק מהמבט שלי. יש משהו סוטה ופרובוקטיבי בנוכחות של זנב זקוף. יש משהו אינטימי וכפייתי בקרבה בינינו ובעובדה ששנינו חולקים עדות פרטית, שנלחשת לאוזנינו בסודי סודות. הצופים הנאספים מסביב רואים פעולת האזנה ותנועת זנב, אך אינם שומעים דבר. הפעולה היא דיסקרטית, חשאית, חמקמקה. הקשר באמצעות זוג אוזניות ומיקרופון פה הוא כמו מסרים שעוברים בין דייג על החוף ודג במצולות. המשחק מתקיים בין הפרפורמר והצופה שלו. כל דקה או שתיים מתחלף הסיפור. כל סיפור והקול שלו. נתח חיים וזיכרון צרוב. מאזין מפנה מקומו לצופה סקרן.
באוזניות נשמע קולה של בחורה המספרת כי מעולם לא ידעה אינטימיות עם גבר. ריצוד מבטו של המאזין פוגש לשבריר שנייה את מבטי. החיה ניצודה. היא מחפשת דרכי מילוט. היא שבה ומתמקדת בתנועת הזנב. היא יודעת שהפור נפל. היא שבויה שלי. טרף קל.

יש משהו מאיים בזנב, אך גם מצחיק. המגע הרך-קשה של הסיליקון, צבעו האפור-שחור, שיער הערווה הדליל שלו, האופן שבו הוא מזדקר ונופל, מאבד משקל, מצליף על לוח השולחן ושב ומזדקר. את/ה רוצה לגעת בו. בודדים מעיזים על-פי רוב הם עושים זאת בקצות האצבע ולא בכף היד.
הזנב הוא הסחת דעת.
הזנב הוא תחבולה. הוא מלא הבעה. מעורר דמיון. מושך. דוחה. נועז. מכוער. הוא קצה (אחורי) של חייה פראית. הוא לקוח מיריד ימי ביניימי או ממוזיאון פורנו בתאילנד. הוא מתנהג כאילו הוא לא שייך למופע. הוא יודע שאתה מתבונן בו רק כדי לא להסתכל לי בעיניים. פתאום הוא פונה אליך וכמו אומר: תגיד לי, אתה לא מתבייש? לעשות את זה עם זנב… ותעשה טובה, לפני שאתה מפנה את מקומך תאסוף את השערות  שנשרו לי, ותנעץ אותם חזרה עם פינצטה. תודה.
המופע משדר התנגדות. האמנה הלא מנוסחת שבין האמן לעצמו, כמו  בין אמן המופע לצופה משנה משהו בסדרי העולם החברתי. מוסכם שאמן המופע אינו מוקיון. הוא עשוי להיות נלעג, אך ברור שהוא פועל במודע ובשליטה עצמית. הוא יפקיר את גופו בציבור, אך לעולם לא יפקיר את התודעה שלו; היא צמודה אליו כמו צל. תורת חייו אינה ניהיליסטית כמו זו של השוטה. לשוטה המסורתי אין בבואה, אין צל; כסילותו מסמאה את עיניו. אין לו פרספקטיבה על עצמו. גם כשהוא מצחיק את קהלו וגם כשהוא מאיים עליו הוא נתפס כאובייקט. מושא חבטות ציבורי. אין בו שמץ של סובייקט. בהיותו מחוסר כל תודעה עצמית אין לו אופק, אין לו תכלית.
אמן המופע הוא סובייקט גמור ובעל תודעת עצמי ערה. העיקרון המנחה את פעולתו הוא זכות הצעקה. אמנותו מהווה לעתים הפרעה לסדר הציבורי לא מתוך רצון לעורר מהומות, אלא מתוך הצורך האישי ללכת עד הסוף, לשחק את המשחק.
גם אם במעשיו יש משום איום על המקובלות ועל התקינות הפוליטית, גוזר האמן על עצמו מגבלות ומערכת חוקים פרטית. חוקי המשחק של המופע הם פונקציה של מגבלות אלה, המוכרים לנו מן האתוס המיתי והדתי: לשאת צלב כבד על הגב, לגלגל את הסלע במעלה המדרון, לנדוד עיוור בין פקחים, להשיט את הרפסודה מגדה לגדה.
אמן המופע חייב לעצור את התנועה, להעיר הערה, להפנות תשומת לב או לצעוק, סתם כך, אל מול והשאון או הרִיק. סבירות גבוהה שאיש לא ייתן עליו את הדעת או שפשוט ייסב את המבט.
זה בדיוק מה שהצופה הדומם אינו רוצה/יכול לעשות. קשה לו לשמוע את קול הצעקה שלך. הוא לא חושב שהוא מופיע. הוא בטוח שהוא מפגין.
חל כאן היפוך תפקידים. האמן, שאמור היה לחוש דחוי, מוקצה, נלעג, משיג בפעולה שלו מידה של חירות. מימוש זכות הצעקה משחררת אותו. דווקא הצופה חש שהמופע מערער אותו, שומט את האדמה מתחת לרגליו.

*

אתה, מבנה הגוף שלך, ההלך הנפשי שלך, המשקל הסגולי שלך, פניך, הצל שלך.
התבונן בתחושה שהתנועה שלך מייצרת, לא בתנועה עצמה. הדבר יאפשר לשחרר את האחיזה מהגוף הפיזי ויקנה לך קלות.
אני? לא אני.
4 Me, no, not me, buy me, eat me, wear me, have me, me, no, not me.
הדמות שלך היא דימוי; אתה יכול לייצר אותו במחשבה. גוף ללא שלד. הזיכרון שיש לך מעצמך. כתם האור שממלא את החלל שניות אחרי שכבר עזבת. הדמות היא עוגן. היא מאפשרת לתודעה שלך לשמוט את המשקל הפיזי של הגוף שלך ולצוף.
הדמות מעניקה לך מימד הכרתי, הכרת עצמך, ומונעת ממך כאב.
לדמות אין רגש, אבל כל אדם עשוי לנקוט כלפיה יחס רגשי.
הדמות מאפשרת לך להתייחס לעצמך כאל גוף זר.
הדמות מלווה אותך; היא שוכבת, כורעת, יושבת, הולכת איתך. אתה תוהה אם היא מצויה בתוכך או שורה עליך. היא אינה נוגעת בך, לעתים מרחפת, לוקחת איתה את המבט שלך, לא את העיניים. אתה יכול אפילו להתבונן בעצמך.
אין לדמות כפות ידיים. היא לא אוחזת ולא נאחזת.
הדמות היא אפשרות.
הדמות היא נכונות.
הדמות היא הסכמה.
אל תתאמץ להתבונן בה, שלא תאבד אותה. השיעור שלך הוא להקטין נפח פעילות ולהפחית כוח. לא ללחוץ. הפעולה אמנם מתרחשת במימד הפיזי, אבל אינה מושגת באמצעות הגוף.
הגוף נערך לקראת מופע. אתה ממשמע וממשטר את עצמך בכל הנוגע לאחזקת הגוף, לתזונה ולאיזון נפשי. התכנית היא לצאת לשלושה ימים של "מחנה אימונים". להיות בתוך הלך-רוח של התכוונות, במתח פנימי של ריכוז והתפנות.

ואז כשמגיע הזמן להתחיל במופע, אתה משום מה לא מוכן. על אף חודשים של הכנות, כשהוא מתחיל אתה מתקשה להוות את הרגע, לזרום איתו, כאילו הגיע במפתיע.
אתה ערני, משנן את הפעולות, מנסה ליישם את הפעולה ולעצב את הנוכחות שלך. ניסוי ותעייה. אתה משנה מקצב, יציבה, מבט… מגדיל/מקטין את המרחק מהצופים, אומד את המידתיות של הפעולה. לאט לאט הפעולה "מתנקה" מסגנוּן יתר, מסירה מעליה את הגיבנת הרעיונית, שאתה אמור לייצג ולהביע; הפעולה מתבהרת והולכת. זה לא עניין של מובנות או של איכות ביצוע, אלא של דיוק פנימי. תחושת הדיוק חיונית. היא מושגת באופן שבו הפעולה, הגוף והדימוי שהיווה השראה למופע מתמזגים. אתה לא מבצע את הפעולה; אתה פועל אותה. אתה פעולה. זה ההבדל בינך לבין שחקן, בינך לבין רקדן.
במיזוג הזה שבין הנושא והמושא, בין הפועל והפעולה, מתחוורת מהות המופע. רק אז תוכל להבין מה אתה עושה ולמה אתה עושה את זה?
אי אפשר לקצר תהליכים באמצעות עריכת חזרות מקדימות כמו בתיאטרון ובמחול. חזרות מקדימות ממשמעות את המופע, מיידעות ומתבנתות אותו. המופע עלול להיות עשוי מדי. במקרה הרע אתה תוכתר כמוכשר והמופע כווירטואוזי. נדרש כאן חיכוך של ממש, המאפיין מעבר בין עולמות, בין חומרי חיים וחומרי מופע. בלעדיו ייאבד המופע גובה ויתרסק על הקרקע. החיים והמופע כשתי רמות שונות של מציאות. זהו  תהליך מֶטָה-פיזי שעובר הנזיר שלנו. זהו רגע של מאבק.

אמנות המופע – אף שהיא עשויה להשתמש בדימוי, מקפידה להציב את עצמה על הסף שבו מתקיים חיכוך מתמיד, לא פתייני ולעתים אפילו דוחה, בין המעשה האמנותי והחיים.
המאבק עם הדימוי, כמו גם עם הדימוי העצמי שלך, הוא מאבק עם מלאך.
המאבק יכול להיות הסוהר שלך, הכובל אותך לדימוי או לפרסונה שלך. המודעות הזאת מטרידה את מנוחתך: עד כמה אתה מזדהה עם התפקיד האמנותי שבחרת בו? האם הפעולה שלך אוטנטית? האם אתה פועל מתוך בחירה או כפיה? מתוך רצון או צורך? האם זה אתה או הצל שלך? ואולי, משוחרר מחוקי הטבע, אתה מפתיע את עצמך כשאתה מצליח לדרוך על הצל שלך…
המאבק עם המלאך עשוי להיות רגע של שחרור.


1 איפה דני? מוסררה מיקס, ירושלים, 2010.
2 הדס עפרת, דרך החלב, הביאנאלה ה-3 למיצג, קיבוץ נחשון, 2001.
3 זנב, בית טיכו, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2009. זמין לצפייה כאן.
4 Benjani Shettar, אמנית בנגלית, 2007.


הדס עפרת הוא אמן בינתחומי. מציג עבודות פרפורמנס, פיסול ומיצבי קול ומדיה בחללי תצוגה רבים בישראל ובחו"ל מאז שנת 1994. תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים, הגלריה האוניברסיטאית – אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית ועוד. בעבר כתב, עיצב וביים כ-30 הצגות ואירועים בין-תחומיים רבים.
יזם עם שותפיו לדרך את הקמת תיאטרון הקרון, בית הספר לתיאטרון חזותי והזירה הבינתחומית בירושלים ושימש כמנהלם הראשון. כמו כן ניהל בעבר את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרוני בובות, פסטיבל פנומנה לאמנות המופע ופסטיבל קולה של המילה.
כיום משמש כיו"ר הועד המנהל של הזירה הבינתחומית בירושלים ושל ארטים, צוות אמנות בין תחומית (ע"ר), שהקים לאחרונה ספרייה לקהילות זרות בגן לוינסקי בתל אביב.
הוציא לאור ספר של ביוגרפיה אמנותית ("היית מת", 2004), שמונה עבודות מיצג ׁ(DVD, 2005), "שיחות עם בובה" (2007) ושני ספרי שירה. כמו כן ראו אור ארבעה קטלוגים של תערוכות יחיד.
זוכה פרס שר התרבות לאמנות לשנת 2008.
תיק עבודות באתר: www.ophrat.org.il