תלוי באתר

אביגיל רובין ויואב ברתל

תלוי באתר

"אנסמבל תוצרת בית" במפגש עם ד"ר עתי ציטרון

נותרנו מעט חסרי אונים רגע אחרי שנענינו בחיוב לבקשת מעקף להשתתף בגיליון שעוסק בעבודות סייט-ספסיפיק (Site Specific), ולערוך שיחה אישית עם ד"ר עתי ציטרון. ראשית, מפני שאנחנו חסרי כל ניסיון עיתונאי, ושנית, כיוון שאנחנו לא באמת משוכנעים שאנחנו קשורים לנושא, וגרוע מזה, אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה סייט-ספסיפיק...

למען הסדר הטוב והגילוי הנאות ראוי שיירשם כאן ועכשיו: אנחנו, "אנסמבל תוצרת בית", עוסקים בשנים האחרונות ביצירת אירועים תיאטרוניים מחוליים הקשורים במקום ובזמן בו הם עולים. אחרי שנתיים עכואיות ("חומוס צ'יפס סלט" ו-"חוויה מתקנת") חזרנו למרכז ויצרנו את "המרקיד". אלה אמנם עבודות שנמצאות בדיאלוג עם המקום שבו הן עולות, וכאלו שעושות את החלל לספציפי, אבל - והאבל הזה משמעותי - אנחנו לא באמת מהמגניבים שמוכנים לעבוד שנה ורבע על מבנה שיישרף בדקה השש עשרה מול תשעה אנשים במרכז המסחרי הנטוש של יהוד.

אבל מגזין זה מגזין, תרבות מעל לכל, ועתי ציטרון יש רק אחד, וטוב שכך. ארזנו את עצמנו, רשמקול מגניב אחד, אבשלום אחד מגניב הרבה יותר (לא היה לנו בייביסיטר) ופלשנו לביתו של הציטרון, על גבול יפו-בת ים. הנה לכם קלישאה ראשונה: ציטרון חי על הגבול, תרתי משמע בריבוע. הוא דואג ללכת עליו, למחוק אותו בעזרת סוליות רגליו היחפות, ולרגעים נדמה שהוא מצפה בכיליון עיניים לנפילה ממנו. בביתו המקסים, במקום שהוא כבר לא עג'מי הטרנדית ועדיין לא בת ים המתחדשת, ישבנו סביב לימונדה וענבים קפואים, ושוחחנו על עבודות שזכו מפי ציטרון לכינוי העברי "תלויות באתר". אנחנו כבר נבהלנו, וציטרון מיהר להרגיע: "השם העברי מציע דיוק רב ביותר בכוונה. זה אולי לא נשמע טוב, אבל מבחינה מילולית זה מדויק. ספסיפיק זה לא תלוי, זה מסוים, אבל תלוי אתר מצביע כבר בכותרת שחלק מהמהות של העבודה זה האתר שבו היא נמצאת".

ben4

מתוך יצירתם של אלון שוובה ויונתן קונדה, "להשכרה", פסטיבל בת-ים לתאטרון רחוב. צילום: אסקף

כשציטרון מדבר על עבודות תלויות אתר, האיש יודע על מה הוא מדבר. נוסף על ניסיונות מרתקים עם סטודנטים באונ' חיפה ובסמינר הקיבוצים, ציטרון העלה הן כבמאי והן כמנהל אומנותי עבודות שהחיו אתרים, שינו את אופיים לנצח והסתלקו בלי בושת פנים. ניסינו להבין מה מרגש אותו בעבודות כאלו, וכיצד מגיב הסטודנט המצוי, זה שחולם על הצ'אנס הראשון שייתן לו מנהל תיאטרון רפרטוארי, כשהוא נדרש להשתתף בניסויים המסוכנים שציטרון עורך עם הסטודנטים, ולא אחת גם בהם.
ציטרון, לא עוצר באדום, ירה לעברנו: "כמורה לבימוי העברתי שיעורים רבים בנושא. בסמינר הקיבוצים, למשל, עודדתי את הסטודנטים להשתמש באתרים הקיימים במקום – בעיקר עבדנו במגרש הכדורגל ובגג הבניינים. הסטודנטים נוכחו לדעת אז שהעונג הפיסי שמתקבל מלהיות קו בחלל, או גוף שזז בחלל, הוא גדול. העונג שמתקבל מצפייה במישהו אחר זז בחלל לא מוכר שמתגלה לך לראשונה, או בחלל מוכר שמתגלה לך מחדש, הוא גדול לא פחות. לחצות מגרש כדורגל בקו אלכסוני, בידיעה שמישהו צופה בך, יש בזה כוח אדיר, שמתבטא בתחושה גופנית של ממש. התחלתי בהתנסויות הללו כשלימדתי סטודנטים על בית הספר באוהאוס, בתקופה שניהל אותו אוסקר שלמר. הוא היה פסל אמנם, אבל הוא יצר כוריאוגרפיות – שהן למעשה פיסול במרחב ובזמן. כל העבודות שלו התבססו על כוחה של המיזסצינה, ללא טקסטים. לפעמים צירוף מסוים של צבעים ותנועות גורם לך לבכות או לצחוק, גם מבלי לדעת. מעט יוצרים מסתפקים בעניין הפשוט הזה, תמיד מבקשים לעשות יותר...".
"והסטודנטים", התעקשנו, מודאגים, "הסטודנטים, מה איתם?"
"הסטודנטים היו מרוצים מאוד מהשיעור הזה, דווקא מפני שלא היה פרופר בימוי במובן של פירוק וניתוח טקסטים" אמר והשחיל ענב קפוא נוסף בין שפתיו.

ציטרון המשיך בדבריו, ואנחנו תהינו תוך כדי הקשבה, כיצד מקבל הקהל את המופעים האלה? אבל במקום לשאול את השאלה הלגיטימית הזו, יואב נזף בו ללא הכנה מוקדמת: "כל ה'תלויות אתר' האלו לא עלולות להסריח לנצח מניחוח של פרינג' צעיר, דל תקציב ונטול שורשים?"
ציטרון לא התבלבל גם הפעם, והשיב בשעמום שמאפיין אנשי אקדמיה במפגש עם סטודנטים חלשים, כאלה שאינם יודעים לשאול אבל מתעקשים: "פרינג'? דלות החומר? צעיר? בגילי המתקדם אני מוכן להיות מקושר לזה...". מעולם לא הרגשנו כה מיושנים.

ועכשיו ברצינות. ב1987 ביים ציטרון את יצירתו של אלדד זיו, "אין זו בין זו", שהועלתה במלון הנשיא בירושלים. המלון, הסביר לנו, בנוי בסגנון הבינלאומי, מעין תיבה מצופה אבן ירושלמית, מרובת מרפסות בטון ומעקה. זו הייתה הצגה שעסקה בישראלים שהיגרו לניו יורק, ומרבית הטקסט היה למעשה בדיקות ביטחוניות שהולחנו. המחזה מתרחש כולו בנמל התעופה בן-גוריון (במחזה הוא עדיין נקרא לוד) והדמויות נראו לקהל רק מבעד לחלונות ובמרפסות. על הגג הציבו יוצרי ההצגה זנבות מטוסים על גלגלים, ותנועתם יצרה את האשליה שמדובר בשדה תעופה אמיתי. ציטרון מעיד שההצגה התקבלה בחיבוק חם מאוד מצד הקהל, ולא רק מצידו (פרס ראשון בתחרות תיאטרון רחוב בפסטיבל ישראל). זו הייתה הפקה שנוצרה מתוך התחשבות בתנאים הפיסיים של המלון. ברור שכל מעבר של ההצגה לאתר אחר עלול היה לפגוע באיכותה. אבל, מה לעשות, מנהל תיאטרון החאן דאז, עמית גזית, לא התאפק והפציר ביוצרים להעלות את ההפקה באולם האינטימי של החאן. ציטרון וזיו נסחפו והתוצאה הייתה מאכזבת, לפחות מבחינתו של הבמאי. "ההצגה עלתה בשם "ינטי פרזי", עם שימוש בחומרים חדשים ובקטעים מתוך המחזה המקורי. את ההצגה הזו אני הרבה פחות אהבתי. אין מה לעשות - התיאטרון הורס הכל", אמר וסיים את המשפט בצחוק כאילו נאמר בהומור. לא קנינו. נדמה שציטרון מנהל יחסים מורכבים במיוחד עם התיאטרון, לפחות בגרסתו הנפוצה בהיכלי התרבות.

הסיפור של "ינטי פרזי" נראה בעינינו כמדגים עניין מהותי יותר, וביקשנו להתעכב על העניין הזה בדיוק: "אוקיי, אז התעקשנו ליצור מופע מיוחד דווקא בבניין מט לנפול באיזה יישוב נידח, אבל מה עושים כשנגמר? הרי הפקות כאלה עולות בעיקר בפסטיבלים, ולא כל יום פורים..."
וכאן, בלי הכנה מוקדמת, זינק ציטרון על ההזדמנות, מזג לעצמו עוד מהלימונדה שהכין (במיוחד עבורנו?) וטען בתוקף: "הצלחה, גם אם ההצגה תרוץ 200 פעמים, סופה להיגמר. תיאטרון הוא כמו בועת סבון - אין לו זכר, וזה הקסם שלו. אחרי שאני מעלה הצגה בבכורה, אני עשוי עוד לערוך בה מספר תיקונים, אבל מנקודה זו ואילך, היא כבר לא מעניינת אותי יותר..."
אנחנו: "טוב, אתה לא בדיוק נורמאלי, אבל מה יהיה על השחקנים?"
ציטרון: "השחקנים - זו כבר הבעיה שלהם. ב- 2006 יצרתי את "הסיאנס של רומאו", בכיכובו של תומש (תומר שרון). ההצגה רצה בארץ עשר פעמים. תומש ניסה לשכנע אותי להשקיע מאמץ בהמשך הרצתה אך לשווא. לא יכולתי להביא את עצמי לעשות משהו בעניין".
אביגיל, מיוזעת, אבשלום בידיה, ניסתה את מזלה: "אין לך סנטימנטים..? אני הייתי רוצה שיראו את העבודה שלי כמה שיותר אנשים..."
"לא" השיב ציטרון בתמציתיות משהו...

שיחה עם מי שהיה ראש החוג לתיאטרון באונ' חיפה, מנהל ביה"ס לתיאטרון חזותי ומנהלו האמנותי של פסטיבל עכו, היא נבירה אינסופית בים של ידע, שמות, תקופות, להקות, אומנים מהארץ ומהעולם. אתה יושב מולו מובך, ונאלץ מדי רגע להודות בבורותך. ביקשנו אותו להיזכר בערגה בכמה יוצרים של סייט ספסיפיק שהוא אוהב במיוחד, כאלו שהשפיעו עליו ובכלל.
"רוברט וילסון יצר כמה עבודות בצעירותו שהן ממש תורה. אחת מהן היא "KA MOUNTAIN" שארכה שבעה ימים והתרחשה באיראן. הקהל לא היה מחויב כמובן להיות נוכח בכל הימים, אבל מי שליווה את היצירה מצא הקשרים בין מצעד שעבר בשער המרכזי של העיר להתרחשות שאירעה בבריכת שחייה יומיים לאחר מכן או בדמויות שהוצבו על אחד ההרים. העבודה השתלטה על העיר. זה מזכיר את רויאל דה לוקס, להקה צרפתית שאני מעריץ. יש ללהקה עבודה שמתרחשת בכמה שלבים, והשלב הראשון שלה נקרא הענק. הענק הזה משתלט על העיר, כלומר זירת ההתרחשות היא העיר. אין תיאטרון. כל העיר היא תיאטרון אחד גדול".
"זה מזכיר את כל העולם במה...?" יואב ניסה להפגין ידע שייקספירי ולהרשים את מקפיא הענבים היפואי.
"כן", ציטרון ענה ביובש, "אנשים בעיר קמים לתוך הצגה, אין להם ברירה, הם שותפים להצגה אם ירצו או לא. למשך כמה ימים זה משנה את חייהם. תבינו, אלה דברים שאחר כך משנים את הצורה שבה אתה מסתכל על העיר".

גם השנה ממשיך ציטרון בתפקידו כמנהל אומנותי של הפסטיבל להצגות רחוב בבת ים (חול המועד סוכות, 28-26.9.10): "הפסטיבל מתרכז השנה סביב הנושא: מוזיקה, סאונד וקצב עירוני. כמעט כל העבודות הן מונעות מוזיקה. אולי זה ההסבר לכך שרבים מבין המציגים בפסטיבל הם אינם אנשי תיאטרון רחוב אלא אומני סאונד ומוזיקאים'". ציטרון מבטיח לבאי הפסטיבל צרור הפקות מסקרנות, במיוחד נוכח שיתוף הפעולה עם הביאנלה לאדריכלות המתקיימת אף היא באותו מועד. החלטנו לדרוש קצת סדר בבלגן. דרשנו להבין על מה הוא מדבר, איזו ביאנלה זו ומה הקשר שלה לפסטיבל.
ציטרון: "השנה בבת ים מתקיים אירוע משותף של "הביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני" ו"הפסטיבל לתיאטרון רחוב". הביאנלה (אותה אוצרות יעל מוריה וסיגל ברנר) מציעה במות לפסטיבל, והפסטיבל מצידו מבקש להחיות את האתרים.
אנחנו: "וואו".
ציטרון (מודה): "בין ההצהרה הזו לבין המציאות מבדילות עדיין שנות אור. דרושים עוד שלושה שיתופי פעולה כאלה, כדי שזה באמת יתחיל לקרות... אבל יש התחלות".

השימוש במקום נמצא במרכז העשייה השנה בפסטיבל ובביאנלה. הביאנלה נקראת השנה "הזדמנות 2010". הרעיון שעומד מאחורי כותרת זו הוא לנצל את ההזדמנות ולבסס את עבודתם של הארכיטקטים והאמנים על תכניות ויוזמות פיתוח עירוניות. כל מקום מהווה מצע להצגה אומנות: כל מקום שמתחילים לחפור בו, כל מקום שהורסים בו את הכביש הוא אתר לפעולה, כל בניין בהקמה מוקף גדרות פח משמש בד קנבס לציור, לתערוכה.

ציטרון מתרגש במיוחד כשהוא מספר על סדנת סייט-ספסיפיק שיזם וארגן עבור אמני הפסטיבל ומשתתפי הביאנלה: "הסדנה התקיימה בבי"ס בבת ים, שנמצא בלב אחת השכונות בסמוך לאזור התעשיה. שיתפו בה פעולה, שחקנים, אומנים ואדריכלים. כולם עברו יחד סדנאות של אמנים שונים בנושא סייט-ספסיפיק". תחת הכותרת 'הארכיטקטורה של הגוף' ניתנו הרצאות וסדנאות על ידי גיל בכר, חבר הועדה האמנותית של הפסטיבל, ציטרון עצמו, וגיל מועלם דורון, אמן המתמחה באמנות פרפורמטיבית במרחב הציבורי. גולת הכותרת של הסדנה היתה משימה אליה נשלחו המשתתפים בשלוש קבוצות שונות, שמטרתה ליצור שלוש עבודות סייט-ספסיפיק לאתרים שנבחרו עבורן. ציטרון מתאר את העבודות בהתרגשות עצומה. נדמה שגם לאחר שצבר כל כך הרבה ידע תיאטרוני, הוא חוזר להתרגש מהפשוט ביותר: "אדם יוצא מהים עם דלי מים, קבוצה שצובעת ספסל ציבורי". ציטרון טוען בתוקף שלא צריך הרבה יותר מזה: "הרעיון שמישהו אומר: הי תראה, ואתה מסתכל ואומר: וואו! - זה מרגש".

למען האמת, סיפור הספסל היה מעניין במיוחד, והוא מדגים במספר משפטים קצרים עבודת סייט-ספסיפיק מהי ומה השפעותיה האפשריות. חברי אחת הקבוצות בסדנה בחרו לשחק את 'משחק הכיסאות' על ספסל בשכונה בת ימית. המשתתפים הציעו לצבוע את הספסל בירוק כחלק מן המשחק, כך שבמשך המשחק הצטמצם המקום על הספסל. ציטרון הציע להעניק אבטיח כפרס לזוכה בתחרות, וכשהחלו חברי הקבוצה להציג את עבודתם ירדו כל התושבים השכונה והצטרפו לחגיגה. כולם הסתקרנו לראות מי הם המשחקים ומה הם עושים. בתום המשחק, ביקשו שתי ילדות לסיים את הצביעה (אפשר לראות תיעוד של ההתרחשות כאן). העבודה, שהייתה תרגיל בלבד, לא תעלה פעם נוספת במסגרת הפסטיבל, אבל ספסלי השכונה נותרו ירוקים, כעדות לעבודה שהתרחשה במקום והותירה בו שינוי.