יותר ספציפי בבקשה!

דפנה קרון

יותר ספציפי בבקשה!

על הגדרתו המורכבת של המונח 'סייט ספסיפיק'


אני כותב: אני שוכן בדף הנייר שלי, אני מקיף אותו,

אני חולף עליו.
אני יוצר חללים ריקים, רווחים (קפיצות בכיוון: קיטועים,
מעברים, קישורים)
אני כותב בשוליים (ז'ורז' פרק)1

ארכיטקטים, אמנים, כותבים ואנשי תיאטרון עוסקים ב'מקום'- מחפשים אותו, כותבים עליו, מתגעגעים אליו ויוצרים אותו שוב ושוב מחדש על הבמה או מחוצה לה.
כל יצירה באשר היא מתרחשת ומתייחסת באופן כלשהו לחלל ולזמן. במרחב הרחב, או במקום ספציפי, קונקרטי, טעון משמעויות ורבדים מעוררי השראה או פחד.
המונח 'סייט ספסיפיק' מבקש לדייק, להגדיר אירוע אמנותי המערב מקום אמיתי, מציאותי, על הקשריו ההיסטוריים, החברתיים, והגיאוגרפיים. היצירה במקרה זה מחויבת למקום בו היא נוצרת. היא נוצרת ומעוצבת על-ידו ולמענו באופן פיזי וקונספטואלי.2

dafna

איפה דנה, "הימה!" (2007)

אפשר להבחין ביצירות סייט ספסיפיק אצל מגוון אמנים מתחומים שונים אשר בוחרים בהצבתו של 'המקום' במרכז העשייה. האמן הישראלי גיא בן נר יצר מספר פרויקטים בחללים דומסטיים כאלה או אחרים; כך לדוגמא הוא בנה לעצמו אי במטבח ביתו, עליו הוא התבודד ביצירה Berkeley's Island ב- 1999, כשהוא מתעד את עצמו בוידאו מבלי לתת לאף אחד מבני משפחתו לחלוק עמו את האי הבודד שבמרחב המשותף. ב -Stealing Beauty, 2008 הוא ומשפחתו פשטו על כמה מסניפי איקאה ברחבי העולם, כשהם מעמידים פנים שחדרי התצוגה הציבוריים הם חדרים בביתם הפרטי. בתיעוד הוידאו הם עוסקים בפעולות משפחתיות יומיומיות- אוכלים ארוחת ערב משפחתית ומדברים על בנם ש'התנהג לא יפה', הולכים לישון במספר מיטות מעוצבות, או רבים במקלחת – כל זאת לעיני העוברים והשבים, במרחב האולטרה-מאובזר של חנויות איקאה.   

הקבוצה הבריטית Blast Theory, עוסקת בפרויקטים שלה בדיאלוג שבין פרפורמנס, משחק וטכנולוגיות מתקדמות. הם יצרו את Rider Spoke - אירוע שיושב על התפר שבין משחק לפרפורמנס - בו הם הזמינו את קהל המשתתפים לקחת זוג אופניים ולשוטט ברחובות לונדון. הקהל הצטרף למשחק Hide and Seek  במרחבי העיר והזיכרון. מכשיר GPS  שהוצמד לאופניים נתן למשתתף את האפשרות 'להחביא' זכרונות משלו או 'למצוא' זיכרונות של משוטטים אחרים בעיר, אשר בחרו להטמין במרחב הווירטואלי תשובות לשאלות שנשאלו באוזניות. המרחב במקרה הזה, נע בין הממשי לווירטואלי, והעיר כולה הייתה לתפאורה של המסע: כל עובר אורח הופך לשחקן בעל כורחו במופע שנרקם באוזני ועיני המתבונן.

במאי התיאטרון דודי מעיין בחר להתחיל את היצירה המיתולוגית 'ארבייט מאכט פריי מטוטלנד אירופה' (1991) במוזיאון לוחמי הגטאות. המופע החל בסיור במוזיאון עצמו שערכה גיבורת ההצגה, ניצולת השואה זלמה (בגילומה של סמדר יערון), יחד עם חאלד, המדריך הערבי בו היא מתעמרת. שניהם הוליכו את הקהל אנה ואנה ברחבי המוזיאון, כשהם מסבירים לקהל על כוחו של שלטון, דמגוגיה ואפקט העדר.

המקומות הקונקרטיים שבהם היצירות מתקיימות - מטבח, סניף איקאה, מוזיאון או רחובות לונדון - הם המנוע מעורר ההשראה שמאחורי המופע. המרחב מכונן את התוכן ואת הצורה - פיזית וקונספטואלית. חומרי הגלם הם בנמצא: דוקומנטציה היסטורית, מחקר ההווה והעבר, אובייקטים שנמצאו במקום (לדוגמא- פס היצור של עיצוב הבית האולטימטיבי בחנויות איקאה, או אנדרטות זיכרון), טקסטים שהמקום מזמן (לדוגמא, טרמינולוגיה של הדרכה במוזיאונים או טרמינולוגיה של משחק זיכרון ב Rider Spoke), ראיונות , התאורה הטבעית (פנסי רחוב לונדוניים או פלורסנטים מסנוורים בחנויות), הסאונד (פס הקול של המצוי: ציפורים או פיסות שיחה אקראית של עוברים ושבים), מגוון האסוציאציות האישיות של היוצרים מהמקום, הארכיטקטורה שמכוננת קומפוזיציות חדשות ויחסי קהל-במה שנוצרים כל פעם מחדש- כל אלה הן נקודות התחלה נגישות ליוצר המתבונן.

המפגש בין המרחב היצירתי והמרחב המציאותי שבו מתקיימת העבודה מוליד את קו התפר שבין בדיון ומציאות, בין היסטוריה ופיקציה, בין זיכרון סובייקטיבי לאסוציאטיבי.

dafna

איפה דנה, "הימה!" (2007)

אפשר לומר שתיאטרון הוא תמיד 'תלוי מקום', שהרי מעצם הגדרתו המילולית הוא כבר כולל את המילה מקום –  התיאטרון הוא "המקום שבו רואים" (תרגום מיוונית). הוא קשור בקשר הדוק למרחב שבו הוא מתרחש (ראו את פרשת היכל התרבות באריאל שהתרחשה לא מכבר). המרחב מעניק ליצירה קונטקסט, ומשפיע על אופן התקבלותה אצל הקהל. אולם, למרות הקשר ההדוק בין תיאטרון ומקום, לא כל תיאטרון הוא סייט ספסיפיק - גם אם היצירה מתרחשת בחללים אלטרנטיביים ולא באולם התיאטרון הממסדי. סייט ספסיפיק מכוון במודע לעסוק במרחב. המקום הוא הוא מושא היצירה.

סייט ספסיפיק הוא בן דודו של תיאטרון הרחוב, גיסו של ההפנינג, אחיו של ה event, אך בשונה מסגנונות פרפורמנס אחרים, הוא מחייב את היוצרים ליוצר במרחב קונקרטי אשר בו היצירה תוצג.

בניסיון ליצור הגדרה ברורה לז'אנר יצרה החוקרת הבריטית, פיונה וילקי (Wilkie), גרף דיכוטומי הממקם את רמות הספציפיות וה"טוהר" של הז'אנר. 'תיאטרון בתוך אולם' נמצא בקצה אחד ובקצה השני ניצב ה- 'סייט ספסיפיק'. טענתה המרכזית היא שהקריטריון לסייט ספסיפיק "טהור" הוא שהיצירה אינה יכולה להתרחש בשום מקום אחר מלבד המקום שבו היא נוצרה. אם יש באפשרותה לנדוד ללוקיישן אחר, או 'דומה'- סימן שהיא איננה סייט ספסיפיק.


"To make truly Site Specific piece means it sits wholly in that site in both its content and form, otherwise if movable, it becomes more about the site as vehicle/ vessel".3


ביצירות מסוג זה, טוענת וילקי, החלל הוא סימבול, הוא 'מספר הסיפורים', הוא הקונסטרוקציה למופע כולו. המופע מוצא דרכים חדשות להתערבות במקום וסיבות טובות לעזוב את אולם התיאטרון ולכונן מערכות יחסים חדשות עם הקהל.

"אנחנו חיים במרחב, במרחבים אלה, בערים אלה, באזורי כפר אלה, בפרוזדורים אלה, בגנים אלה. זה מובן מאליו בעניינו. ואולי זה אכן צריך להיות מובן מאליו. אבל אין זה ברור. אין זה מובן מאליו..." 4

אחד מהאתגרים (והיתרונות) הבולטים של הז'אנר הוא בכך שטמונה בו הצעה להתבוננות מחודשת על מרחב מוכר, כמו גם הצעה לתהליך עבודה; ביצירה 'הימה!' (2007) של קבוצת איפה דנה, שביימתי במימיו של חוף הסלע בבת-ים, בחרנו לעבוד בתוך הים. תהליך העבודה של הז'אנר הכתיב את אופייה של היצירה: החל משלב המחקר, דרך שלב החזרות שנעשו בים עצמו ועד למופע. שלב המחקר נפתח במגוון אסוציאציות לוקאליות - מושגים כמו 'העפלה', 'הערבים יזרקו אותנו לים' ו'התיישבות' החלו לצוף, שוחחנו על הים כשטח מפורז ועל רכישת קרקעות על הירח. התוצאה הייתה מופע שמתרחש בים, ובו קבוצה של אנשים אשר מואסת במאבק על האדמה ומחליטה להקים את ההתיישבות הצפה הראשונה. בריטואל קולקטיבי הפרפורמרים פתחו בזו אחר זו רפסודות צפות ונכנסו לים, איש איש עם רפסודה אחת וקופסה אחת ובה בית קטן שנבנה באופן עצמאי. קהל הצופים שישב על החוף התבונן במרחב הבתים שצצו וצפו לנגד עיניהם, וחזה במהלך כוריאוגראפי של הקמתה ודעיכתה של ההתיישבות האבסורדית במים. הבתים הגיחו בחשכה, נבנו במהירות ויעילות, כמו יישובי 'חומה ומגדל' שהפכו (לטענת הארכיטקט שרון רוטברד), לארכיטיפ של הארכיטקטורה הישראלית. הים נסוג והמרחב שהיה ציבורי אבד- על הים נברא מקום מומצא.

יש ביכולתן של יצירות סייט ספסיפיק לעורר את התיאטרון מגבולות המרחב המוכר שבו הוא מתרחש, להציב אלטרנטיבה לאולם התיאטרון הממסדי ולמחזה הכתוב מראש בידי הכותב הכול יכול. יצירת סייט ספסיפיק מבקשת לנער במקצת את המערכת התרבותית מה"תנוחה המיסיונרית" שבה היא שבויה.

העבודה בחלל אחר גוררת אחריה קהל אקטיבי. היא מעוררת, מערבת ודורשת מהקהל, היא סוחפת אותו לתוכה ומדרבנת אותו ליצירה. הקהל הופך במובן מסוים לשותף, למעורב:

“Experimental theatre has always sought other venues. This is not solely through expending, but to challenge the notion that the auditorium is a neutral vessel of representation, and see it as the spatial dominate discourse which distances spectators from speculate and literally 'keeps them in their place' in the dark, sitting in rows, discouraging eye contact and interaction”.5

סייט ספסיפיק מאפשרת דינאמיקה עם המרחב הציבורי שבו היא מתרחשת- דינאמיקה חקרנית ומעוררת המבקשת לשנות את הפרספקטיבה של הצופים על מקום ועל אמנות. ואולי ליצירה כזאת יש גם את העוצמה לאוורר את מטען הקונבנציות והציפיות שקהל מגיע איתו לתיאטרון, בכך שהיא מאפשרת דינאמיקה חדשה עם תיאטרון. הקהל משאיר את שק הציפיות שלו מתיאטרון כי הוא אינו "הולך לתיאטרון", אלא, הוא הולך ל-'חנות איקאה', ל'טיול ברחובות העיר', ל'מוזיאון'. יותר גמישות ופחות קונבנציות הן כבר סיבות טובות לצאת החוצה מהאולמות.


1 ז'ורז', פרק. חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 19.
2  בניגוד ל'פרפומרנס' שתורגם לעברית במילה 'מיצג', ובניגוד ל 'event' שהפך בעברית ל'אירוע'. נראה ששום תרגום לעברית עדיין אינו מספק להחלפת המונח הלועזי Site Specific.  תרגומים כגון יצירה 'תלוית מקום', או 'תלוית אתר' אינה מדוייקת שכן המילה 'מקום' היא נקודתית מדי בכדי להכיל את המונח מרחב ולעומתה המילה 'תלוי' משמיטה את ה'ספציפי' ובכך את הדרישה של הז'אנר לדיוק.
3  Fiona, Wilkie "Mapping the Terrain: a Survey of Site Specific Performance." P.149  
4 ז'ורז', פרק. חלל וכו': מבחר מרחבים. עמ' 13.
5 Fiona, Wilkie "Mapping the Terrain: a Survey of Site Specific Performance in Britain". In: New Theatre Quarterly,Vol 18 Issue 69, February 2002., p 149

 


דפנה קרון היא במאית, יוצרת וחוקרת תיאטרון. במאית וממייסדי קבוצת הפרפורמנס הרב-תחומית "איפה דנה". בין עבודותיה באירופה ההצגה Transitions שעלתה בלונדון, פולין ובלגיה ב-2008. דפנה מביימת, מרצה ומנחה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, מנשר לאמנות, אוניברסיטת תל-אביב ובביה"ס לתיאטרון בובות בחולון.