במקום (או הרצל ואני)

גיא בירן

במקום (או הרצל ואני)

על ציוני דרך משמעותיים בין אמסטרדם לירושלים

בצהרי שנת 1998 למניינם התקשר אלי הנס מנינטפלד, מנהל מגמת הבימוי דאז בביה"ס לתיאטרון של אמסטרדם, והודיע לי חגיגית, שהפרוייקט השנתי הבא שלי עם הסטודנטים יהיה "לוקיישן תיאטר". זו היתה שנתי השלישית כמורה שם, ועדיין לא הייתי בטוח אם אשוב בשנה שאחרי. בקו הטלפון היו רשרושים, וגם בשיחות ישירות לא נהג הנס להיות ברור מדי. נדמה לי שבאותה שיחת טלפון הסביר שיש מחסור בחללים בביה"ס, לכן הוא רוצה להוציא את התלמידים החוצה, ומכאן נבע הרעיון של לוקיישן. לא נתתי את דעתי לסיבה הקלושה, כי המסובב נשמע מאד מסקרן. כבר הכרתי היטב את הסכנות בהטיות התיאטרון לסוגיו - מ"תיאטרון תנועה", כותרת המשמשת הסוואה להרבה קשקושים מאז הופעתה של פינה באוש, ועד תיאטרון "בין-תחומי", אותו אני מנהל היום, שעלול גם הוא להוות סיפור כיסוי לגחמות פרטיות. כך או כך, בתום השיחה המעורפלת ההיא שלחתי את עצמי בהתלהבות למחקר מעמיק בנושא המקום בתיאטרון. אז עוד לא היה מוכר לי בכלל המונח "סייט ספסיפיק". מדובר בעידן שלפני פרוץ הגוגל - ישבתי שעות בספריות, אספתי רשמים וערכתי רישומים, כתבתי הגיגים בלילות, התייעצתי עם אנשי רוח, דת ותיאטרון, והכנתי סדנה בת שבועיים בנושא. כשהגעתי בחורף לאמסטרדם, חמוש בהשראה, בסקרנות וברשימת תרגילים שמצאתי והמצאתי, התפלאתי לגלות שהסטודנטים שלי יודעים יותר ממני על תיאטרון לוקיישן, ראו כבר לא מעט הצגות כאלה בהולנד ומדברים על המונח בקלילות, כמו שבארץ אולי מדברים על תיאטרון רחוב (השונה מאד במהותו מסייט ספסיפיק).

העבודה עם חמשת הסטודנטים בסדנה היתה עבורי סוג של התגלות. במשך שבועיים, בשלג של דצמבר, הסתובבנו בכל מיני פינות נידחות של אמסטרדם ויצרנו מופעים שהתחילו מאתרי בנייה מתחת לאדמה, דרך אתרי תיירות הומים, מבנים נטושים ועד לכיכרות סואנות. מן הסדנה הזאת צמחו כמה עבודות חזקות, אבל בעיקר עלו בה רוב השאלות החשובות, המעסיקות אותי עד היום ביצירת סייט ספסיפיק.

אפשר לסכם את השורה האחרונה בשתי בעיות עיקריות: שימוש לא מספק בסייט, ושימוש יתר בו. במילים אחרות - איך להשתמש במקום בלי "לבזבז" אותו, ואיך להשתמש בו בלי "לנצל" אותו יותר מדי. או איך לא לכפות על מקום רעיונות יצירתיים של הבמאי, רק כדי למלא אותו.
נשמע פשוט, אבל זה קשה מאוד.
"Don't fill it. Feel it"  

הפרוייקט הלך והתפתח עד שנהיה למותג של ממש בביה"ס. בכל שנה בחרנו אתר אחר לעבוד בו. בשנה הראשונה הצגנו בהאנגר ליד הנמל באמסטרדם. חללי המבנה הענק הזה ניתנו לאומנים ואמנים שונים, שהשתמשו בהם למטרות סטודיו, תערוכות, בתי מלאכה, בית קפה ותיאטרון (Veem Theater Het), שאיתו שיתפנו פעולה. כל במאי בחר חלל שנתן לו השראה והתחיל לעבוד מנושא אישי. כשאני חושב על זה היום, הייתי אז די פתוח, והלכתי לגמרי עם הנושאים האישיים של היוצרים, בלי להתייחס מבחינה תוכנית לקשר של הנושאים עם המקום. אמנם החזרות קרו שם, ולאט-לאט נרקם מופע ששייך מאד לחלל, אבל השימוש בו נבע מתוך הנושא האישי, ולמעשה היה יכול לקרות גם במקום אחר.

בשנים הבאות הפכתי יותר אורתודוכסי והקפדתי שנושא העבודה יעלה אך ורק מתוך האתר והמפגש איתו. ישבנו במקום שעות וימים והעלינו מתוכו אסוציאציות, דימויים ונושאים אפשריים.

האתר השני בו עבדנו היה מבנה גדול, ששימש בעבר כבניין מגורים בשכונת יורדן היפה במרכז אמסטרדם. החלטנו להפוך את כולו לבית מלון מסוגנן. החדרים רוהטו בצורה זהה, מינימליסטית מאוד וסמלית, שיצרה אווירה של מלון אירופי מזמן אחר. למטה יצרנו כעין לובי, והקהל נכנס ממש לבית מלון, עם קבלת פנים הולמת. היה גם שלט מואר בחוץ, ובזמן ההצגות לא מעט אנשים ביקשו להזמין חדר.

אחד האלמנטים החשובים בסייט ספסיפיק הוא המפגש בין מציאות של מקום נתון לבין המופע המתרחש בו. במקרה הרצוי, הקהל נכנס לעולם בעל מתח מסוים שנוצר, בלי להתעלם מהסביבה שלו. תוך כדי מופע, המציאות מחזקת או מתעמתת עם הדימוי, לעתים מאיימת על גבולותיו, בכל אופן בצורה שלא מסבירה את עצמה, אלא משאירה לצופה את זכות וחובת הפרשנות. אין זה מחייב שלכל מקום יהיה דימוי אחר ממה שהוא. זו שאלה מהותית שיש לחקור בעבודה. בכל אופן מומלץ מאד שהמקום לא "יתחזה", בדיוק כמו יחס (רצוי) של שחקן לדמות.

במקרה שלנו הקהל ידע כמובן שהוא בהצגה, ואנחנו השתעשענו במתח הסגנוני מול האשלייה הנאטורליסטית. בכל חדר ב"מלון" ישבו והציצו הצופים בהתרחשות אחרת. בסוף הערב התבררו הסיפורים כקשורים אחד לשני, למרות שכל אחד מהם עמד בפני עצמו והוצג בסגנון שונה.

שנה לאחר מכן הצגנו בחווה גדולה בפאתי אמסטרדם - מקום פסטורלי מדהים ביופיו, עם גן ירק גדול, נחל קטן במרכז, פינת חי, שיחי פרי ותעלות מים מסביב. החווה שימשה כסוג של מרכז שכונתי-חברתי. אחרי הרבה שיחות עם המבקרים המזדמנים והקבועים, רובם פוסט קומוניסטים הזויים, החלטנו להפוך את המקום לחוות שיקום לתשושי נפש (זה מינוח, שאת גירסתו העברית שמעתי רק לא מזמן, למושג "burn out" . אז עוד לא הבנתי את פשר התופעה הנפוצה בהולנד של אנשים לחוצים או כאלה העובדים יתר על המידה, ופתאום קורסים לכמה חודשים, בבית או בבית הבראה. כנראה שבארץ רובנו חיים על גבול התופעה הנ"ל, כך שאין לה שם). גם כאן, הקהל הגיע למקום שייעודו הדמיוני היה ברור – יום פתוח בחוות השיקום. בכל מיני פינות בתוך המבנה הגדול של החווה ובחצר קרו התרחשויות שונות בתוך ההיגיון הכביכול-ריאליסטי של האירוע, אבל די מהר נחצו הגבולות, והמופע הפך סוריאליסטי לגמרי, עם תמונות סימבוליות בנוף, תזמורת באגם ושולחן ארוחת ערב שירד מעץ גבוה ישר לרגלי הקהל.

אחת התופעות המעניינות, כשעובדים במקומות בהם גרים או שוהים אנשים, היא שבהתחלה הם נוטים לגלות התנגדות כלפי האמנים, ואחר כך נרקמים קשרים הדדיים טובים. זאת כמובן כשנשמר חוק היסוד הראשוני של כבוד ואהבה למקום. אנשי המקום שיתפו פעולה ואף השתתפו במופע. כשהלכתי לבקר בחווה שנה מאוחר יותר, היא הייתה שרויה במשבר עמוק: עיריית אמסטרדם עמדה לתת זיכיון לקבלן פרטי לבנות שם - בית הבראה לתשושי נפש...

guy1

"ארץ חדשה ישנה", בימוי: גיא בירן

כדי להגיע בקרוב לארץ, דרך ביקור קצר בהודו, אספר כאן רק על השנה השלישית באמסטרדם, ועל עוד פרוייקט אחד בהולנד.

הפעם עבדנו בחלל סגור ענק, שבשנות החמישים היה מוסך של טראם – הרכבות החשמליות של אמסטרדם. האתר עמד בפני הריסה - בדרך כלל עובדה מעציבה, אבל טובה מאוד לפרוייקטים מהסוג שלנו. היא יוצרת מתח דרמטי, כיוון שהיא מחברת את זמן ההווה הריק, אל עבר מלא משמעות, ואל עתיד שונה מאוד, לעתים לא רצוי, לעתים לא ידוע. הפעם לא קיבל המקום דימוי מרכזי אחיד, אלא אווירה מופשטת יותר. התייחסנו לאתר כאל בועה היסטורית מוזנחת בתוך עיר שוקקת חיים, וכאל מקום מפלט ומסתור. השתמשנו בכל המפלסים שלו, במעליות ובמנופים ישנים, וגם במרפסות, שבינתיים - עד ההריסה הצפויה - שימשו בתים לתושבים הרפתקנים. רצף המופעים התקשר דרך חוט של בדידות ותחינה לאינטימיות.

אם נדמה שעד כאן הצבעתי על דרך מסוימת לעבודה בסייט ספיסיפיק, זה הזמן להתוודות, שבשנים האחרונות הולכות ונסדקות כל האידיאולוגיות שלי. רק עיקרון אחד נשמר כל השנים האלו: המקום הוא שמכתיב את מהלך היצירה.

יכול כמובן לקרות מצב שבו יש נושא ורעיון, ואז מחפשים לו מקום מתאים. אני בדרך כלל לא נוטה לאפשרות הזאת, אבל ראיתי לא פעם שהיא יכולה לעבוד היטב, כמו בפרוייקט של Lotte van den Berg, תלמידה שלי לשעבר, שיצרה בתום לימודיה כמה עבודות סייט ספסיפיק ייחודיות ומעוררות השתאות. באחת מהן היא ביקשה ממני לעבוד יחד איתה – בפסטיבל Oerol הענק, שכולו על טהרת הסייט ספסיפיק, באי טרסחלינג בצפון הולנד. זה קרה ב – 2003, ואני ליוויתי את העבודה כסוג של דרמטורג. לוטה התחילה את תהליך החיפוש עם השחקנים סביב הנושא של הדחף ההולנדי לעזור לחלשים, במיוחד זרים או פליטים. הדחף הזה - אם הוא נובע מהתנשאות - עלול להוביל להשפלה אכזרית. ההצגה "Punthoofd" היתה נטולת מילים, והתרחשה ממש ליד הים. הקהל הלך כברת דרך ארוכה מאד על רצועת חוף רחבה, עד שהגיע למבנה שנראה כמו סוכת מציל נטושה. זו הייתה בעצם תפאורה בנויה היטב, דוגמת סוכות המפוזרות על חופי איים – במקרה ויש ניצולים מטביעה או למען נזקקים אחרים. בהצגה נראתה משפחה שגרה שם,  ותפקידה היה לתפעל את המקום. הם כנראה שהו שם הרבה זמן לבד, עד שמגיע פליט מן הים, ובני המשפחה מתחילים "לטפל" בו, כל אחד בדרכו. סגנון המשחק היה מאוד מינימליסטי, לא "משוחק". הסיפור עבר דרך הפעולות, שאיכשהו נראו מאד טבעיות על רקע הים, השמים והציפורים החגות מעל, למרות שהתמונות התיאטרליות הפכו יותר ויותר מוזרות, עד הרגע בו אוכלים בני המשפחה את הפליט.

זאת לא הייתה הפעם האחרונה בה לוטה ואן דן ברג שברה את החוקים שאני מלמד. מאז היא עשתה עבודות מקום רבות, ובכל פעם היא מפתיעה מחדש (לא רק אותי), בעיקר בטשטוש הולך וגובר של הגבולות בין חיים רגילים למציאות התיאטרונית. כיום לוטה מנהלת את תיאטרון OMSK, אותו ייסדה והקימה בתחנת כח בדורדרכט.  יותר ויותר היא עסוקה בהשפעת מקום על בני אדם ובני אדם על מקום. עכשיו היא בקינשאסה, קונגו, יחד עם חבורת אמנים, שביניהם כמעט ואין אנשי תיאטרון. לוטה הנחתה השנה סדנה מרתקת במסגרת פרוייקט "במהקום" בזירה הבין-תחומית. אני מקווה שעבור האמנים שלקחו בה חלק, הסדנה תהווה אבן פינה לתהליך יצירה ארוך טווח. ההתנסות בעבודת המקום התרכזה ברובה סביב הנושא של צפייה כפעולה.

בשנים האחרונות התחלתי לתת סדנאות סייט ספסיפיק ב National School of Drama – בדלהי. התמימות הבוליוודית של ההודים והרעב שלהם לתיאטרון אחר, יחד עם הפילוסופיה המופלאה שהם נושאים בגנים התרבותיים שלהם, הפכו את המפגש למרתק במיוחד. יכולתי שם להיזהר הרבה פחות בכניסה לאזורים המופשטים של מקום, שאותי באופן אישי מאד מעניינים – חלל, זמן, התבוננות. מול זה, הייתי צריך ללמד אותם עקרונות, שכל תלמיד תיכון במגמת תיאטרון אצלנו מדקלם. דלהי כעיר (ובעניין הזה גם ירושלים), מהווה סייט ספסיפיק בלתי נדלה – מלא בניגודים בלתי אפשריים להכלה– השראה לכל יוצר.

מי שעוד פירק אצלי קונספציות השנה, והנחה אף הוא סדנה בזירה הבין-תחומית, היה דודי מעיין, ש"ארבייט מאכט פריי" המדהימה שלו שרטה אותי היטב עוד בהיותי סטודנט פריך לבימוי. אז כמובן עדיין לא הבנתי את עומק השריטה, והייתי צריך עוד ללמוד וללמד הרבה חוקי תיאטרון שרצוי לשכוח. בהצגה ההיא היה הכל - מאשליית מציאות אמיתית ועד לסיטואציות תיאטרליות סוריאליסטיות קיצוניות והכל – סופר סייט ספסיפיק. אני מניח שהיו רגעים בהצגה, שהיום לא היו עוברים את מבחן הטעם שלי. היה שם אולי שימוש יתר בדימויים ובדמויות, אבל זו בהחלט היתה חוויה מכוננת. לכן כשדודי קיבל את הצעתי, לעשות איתנו פרוייקט בבית המצורעים, הייתי כמעט המום לנוכח הסכמתו המיידית. זה קרה אחרי הסדנה המרתקת שהעביר בזירה הבין תחומית בירושלים.

כל העבודה שלו עם חבורת האמנים שהתאספה סביב הפרוייקט הייתה בניגוד מוחלט לחוקי התיאטרון. עושים "מה שטוב", לא "מה שצריך". אין "קונפליקט דרמטי". יש התרחשות – פיסת חיים. די מהר הסכמתי לרעיון ההתאבדותי מבחינה כלכלית וממסדית לערוך רק הופעה אחת – מ11:00 בבוקר עד 20:00 בערב. בעצם מאז ומתמיד קסם לי הרעיון של הצגה שעולה פעם אחת בלבד: זהו באמת תיאטרון חי ראוי לשמו. אי אפשר לקרוא למה שהתרחש בבית המצורעים "הצגה", זה היה בהחלט אירוע, חד יומי וחד פעמי. הקהל הסתובב כאוות נפשו בפינות חמד בחצר הענקית של הבית וחזה בתמונות, לעיתים לגמרי לא משוחקות – הכנות או מנוחה- לעיתים הזויות לחלוטין. קרה שמי שבא לביקור קצר לא הבין בכלל במה מדובר, אבל המבקרים הסבלניים ובעיקר סקרניים, ששהו שם כמה שעות, קיבלו מתנה מיוחדת. המקום באמת נתן את עצמו לקהל - דרך המופיעים.

עבורי, זו היתה סגירת מעגל כפולה: לא רק המפגש המרתק והמפרה עם דודי מעיין, אלא גם עם בית המצורעים, הנקרא "בית הנסן". כשביימתי בפסטיבל ישראל 2002 את "ארץ חדשה-ישנה" בחצר מוזיאון הטבע, הייתי יוצא לפעמים להפסקות קצרות, וככה גיליתי את החצר המדהימה הזאת, מסתורית ומזמינה, סגורה מאחורי חומה. אני זוכר שאמרתי לעצמי, שאם אעשה עוד פעם פרוייקט מטורף שכזה, זה יהיה רק בבית המצורעים.

אז לפני פרידה – הסיפור של הרצל ואני. אחרי הפסקה בת כמה שנים חזרתי ללמד בביה"ס לתיאטרון חזותי, ונכנסתי ליובל רימון, אז המנהל החדש, לספר על מה שאני עושה באמסטרדם. הוא אמר לי שגם אצלנו יש "לוקיישן" – אופירה הניג, מנהלת הפסטיבל, הזמינה את החזותי להביא מיצגים לחצר מוזיאון הטבע. אני מיד טענתי כנגד, שיש לעשות שם מופע סייט ספסיפיק ולא להביא עבודות מוכנות. יובל הציע לי ללכת לביקור שם. בעצם, לא הכרתי את המקום. למחרת מצאתי את עצמי יושב על אבן גדולה מתחת עץ זית עתיק, בוהה בלי סוף במרחב שמסביבי. זו היתה חצר כל-כך ישראלית, או יותר נכון מה שהייתה פעם פלשתינה. עמד באוויר ניחוח אירופי, אולי בגלל הנתק הבועתי מהסביבה באותו זמן. התקופה היתה של אחד משיאי האינתיפאדה השנייה, וכאן בין החומות היה כל-כך שקט.

מי רצה לייסד מדינה אירופית במזרח התיכון? בנימין זאב הרצל נחת עלי כמו התגלות. רצתי לספריה לקחת את "אלטנוילנד". הספרנית, שלא הכירה את הספר, נתנה לי במקומו את "מדינת היהודים". אחרי שקראתי את המונולוג הקדחתני הזה בנשימה אחת, הבנתי שנגזר עלי לחיות את חצי השנה הקרובה קרוב מאד להרצל. אספתי סביבי כמה עשרות שחקנים-יוצרים-מוסיקאים, ואחרי שבועות ארוכים של אימפרוביזציות בחצר מוזיאון הטבע, בנינו שם יחד אוטופיה דמיונית - מאד מציאותית.

ב"copy-paste" בעזרת מספריים ודבק, ערכתי מתוך כל כתבי הרצל טקסטים לפי נושאים. החצר הפכה לסוג של יריד להצגת החזון – יש פיתרון ליהודים! בכל פינה הוצג דימוי תיאטרלי חי, שחשף פן אחר מחזונו של הרצל. מגאווה לאומית דרך סכנת ההתבוללות ועד לחלום של מדינה הומאנית, משכילה, רוחנית ושוחרת תרבות ושלום. הורדתי מהטקסט רק את מה שהזכיר את פלשתינה, כך התייחס למעשה רעיון האוטופיה למקום אחר, והתגרה בקולות הפיצוצים וההליקופטרים שמעלינו. הקהל התקבל בשער כמיטב המסורת הוינאית של סוף המאה ה-19. הוא חולק לקבוצות והובל בקפדנות בכיוון השעון. בהפסקה ישבו כולם בבית קפה וינאי, קיבלו תה ממלצריות מזמרות שירי התקופה, ומשם המשיכו לחיזיון האחרון, שהלך והתפרע לכדי חלום בלהות. מה שהוביל אותי, היא ההנחה שמרגע שנחה רוח הנבואה על הרצל, המחזאי המתוסכל, הוא ניסה להגשים אותה ממש כמו הפקת תיאטרון: ממאמצים בלתי נלאים להשגת תקציב, ש"מדינת היהודים" כמכתב לברון רוטשילד מהווה אבן דרך בהם, ועד ההגשמה בימינו – התגלמות של קונפליקט דרמטי אינסופי. אין לי ספק שהייתי עושה היום הצגה אחרת, אבל הרבה ממה שאני יודע להגיד היום – קרה שם.

guy

מימין לשמאל: "והסערה נדמה", בימוי: אדם יכין ; "הרצל ואני" בימוי: גיא בירן

במרץ השנה השקנו את פרוייקט "במהקום" בזירה הבין-תחומית - "והסערה נדמה" - מופע הזייתי מוסיקלי על חייל אלמוני הכובש גבעה אלמונית, בבימויו של אדם יכין, שהתנפל בשקיקה על ההזדמנות לעבוד בחוץ, בהשראת מקום. זה היה סוג של "תיאטרון טיול". הוא התרחש על גבעה שהיתה מוצב ירדני, ליד מנזר מר אליאס, צופה על הר חומה והכפרים הערביים מסביב. הקהל עקב בהליכה אחרי העלילה – ממטע עתיק של עצי זית עד לפסגת הגבעה. ההצגה היתה מרשימה – מסיכות ענק, משתתפים רבים, בכללם שחקנים, מוסיקאים, להקת רקדניות-ילדות ועדר כבשים מקומיות.

אני באמת מקווה שיסתייע בידי בשנים הבאות להמשיך את פרוייקט "במהקום". לא אגזים אם אומר שזה אחד הנושאים החשובים לי בזירה הבין-תחומית; אולי כי אני רואה את ירושלים העיר כזירה, המהווה נושא, תוכן, דימוי ותפאורה לתיאטרון שיכול להיות אירוע מדהים. ואולי כי סייט ספסיפיק מציע הזדמנות לחשיבה אחרת - המופעים והמופיעים מוזמנים לעימות חי בזמן אמת עם המקום בו הם נוצרים. יוצר תיאטרון, שמגיע למקום שאינו תיאטרון מחויב לפתוח את תפיסתו האמנותית, כדי שיקרה דבר אמיתי חדש.

ואם זה לא מה שכולנו מתגעגעים אליו בתיאטרון, אני לא יודע על מה ולמה אנחנו מכלים את מיטב זמננו שם.

 


גיא בירן למד בימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים והשתלם בסדנאות שונות של משחק ותנועה בארץ ובחו"ל. מאז 1992 הוא מביים ומלמד בבבתי ספר ומסגרות שונות משחק, תנועה לבמה, כתיבה ובימוי. גיא העביר סדנאות בארה"ב, הולנד, גרמניה והודו. ב-13 השנים האחרונות הוא חונך פרויקט בימוי ב- Amsterdam's Theaterschool. הצגותיו עלו בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם. כיום מנהל אמנותי של הזירה הבין תחומית בירושלים.