להבין וידאו דאנס

הלל קוגן

להבין וידאו דאנס

משוחח אתכם, עם עצמו ועם מרס קנינגהם, על הגדרת הז'אנר.

המשימה: לצפות בעשרת קטעי הוידאו דאנס ביו-טיוב, שהם בעלי מספר הצופים הרב ביותר.

הדילמה: מתוך עשר התוצאות הגבוהות שמנוע החיפוש מניב, שלושה מן הקטעים הם של ליידי גאגא, אחד של מיסי אליוט, שניים נוספים הם מתוך תחרות היפ הופ על רקע אולמות ספורט, קטע אחר הוא של ביונסה, קטע נוסף ובלתי מזוהה נושא כותרת בשפה ההודית, אחר הוא מזא'נר התינוקות המרקדים בחיתול, ואחרון חביב נקרא "האבולוציה של המחול", והוא מעין סטנד אפ של בחור אמריקאי, שבמשך ארבע דקות מזפזפ בין סגנונות ריקוד שונים של המאה האחרונה.

מסקנה: יש לשנות את המתודה. לחפש בדרכים שונות. איך מחפשים וידאו דאנס? התשובה טמונה אולי בהגדרה. מהו וידאו דאנס? מדוע הקטעים שנמצאו בחיפוש הראשוני ונמנו לעיל אינם נראים לי רלוונטיים? ואולי גם אינם רלוונטיים לציפיות של העורכים מעקף וקוראיו, שהוא ככל הנראה מגזין אינטלקטואלי ולא פינה לשיפוט קליפים בתכניתו של גיא פינס. אמרתי קליפ? מה ההבדל בין וידאו דאנס לקליפ? מה עושה וידאו דאנס לשכזה, ומה יש בו שאין בקליפ ולהיפך. אכן תמונות קשות.

בעודי תוהה מול המסך, נזכרתי שהכוריאוגרף האמריקאי מרס קנינגהם, מורי ורבי, המאסטר הנערץ שלי, היה מחלוצי התחום. בהקדמה ליצירתו Beach Birds for camera  הוא מספר כי זוהי גרסה קולנועית ליצירת המחול Beach Birds, ולפיכך זוהי יצירה שונה מהיצירה הבימתית. במה ומצלמה, הוא מסביר, הן מדיות שונות. לבמה פריים סטאטי בו מתרחש האירוע, הפרופורציות נותרות קבועות לאורך כל הדרך, עין הצופה מייחסת את ההתרחשות על הבמה למסגרתה, והגוף נשאר במימדיו הקבועים. לעומת זאת, כאשר המצלמה היא המדיום, מידות גוף שונות אפשריות, ניתן להראות חלקי רקדנים או לחילופין גוף במלואו, עבודת הפרטים הופכת להיות מרכיב חיוני שאינו אפשרי על הבמה. המצלמה הנעה מאפשרת גמישות של המרחב, תנועה שבאופן טבעי משפיעה על האלמנטים הקשורים בקצב ובזמן, בתוך יצירת המחול (קנינגהם אהב לספר ולתאר את יצירתו במונחים של זמן, חלל וצורה, במקום במשמעויות דרמטורגיות). קנינגהם מעיד על עצמו כי עיבוד יצירה למצלמה מעניין אותו. מחול וקולנוע, לדבריו, הם ויזואליים מטבעם, ושניהם נחווים באמצעות העין. השימוש במצלמה מרחיב את המשמעות של מה שמחול יכול להיות, כיצד תנועה מתנהגת, וכיצד אנו רואים אותה. המדיות אינן מתחרות ביניהן. כל אחת מתקיימת במרחב המחייה שלה. בוידאו המופיע לאחר דברי התוכחה, אנחנו אכן עדים למה שהמאסטר תיאר. ובבהירות יתרה.

נראה כי אאמץ את דבריך, כוכב מרס היקר והמנוח, ואשתמש בפניני חכמתך לצורך הגדרתו של המדיום. באמצעות האתר videodances.tv החלטתי לברור באופן אקראי כמה קטעים ולנסות לאפיין בעזרתם את מהותו של הוידאו דאנס. ובכן, לעבודה. צפיתי בעשר יצירות שדגמתי מתוך מאות שמופיעות באתר. אני מוכרח לציין שהצפייה הייתה משימה לא קלה בעליל. אנסה להתרכז בממצאים, והנה הם לפניכם:

אבחנותיו של קנינגהם באשר לאמצעים המשמשים כלי ביטוי בז'אנר, חלות באופן מובהק על כל הקטעים בהם צפיתי. יהיה זה משעמם לתאר עד כמה הן מדויקות בכל קטע וקטע. עם זאת, אני מרגיש שהצפייה בקטעים העלתה גם מאפיינים בולטים שרבנו מרס לא השכיל לעמוד עליהם. אולי כי לא הכיר את עבודותיהם של היוצרים האחרים. חבל שהלכת, מרס היקר, היית יכול ללמוד עוד כל כך הרבה.

נניח אפוא לרגע את הגדרותיו הדידקטיות של קנינגהם, ונעמוד על מה שנסתר ממנו. אולי נוכל אפילו להגדיר את הז'אנר מחדש?

ברבות מהיצירות המסך מחולק לכמה תתי-מסכים המאפשרים צפייה במספר התרחשויות שונות בו זמנית. מעניין. למעשה על במה היה מסובך להפיק חוויה ויזואלית שכזו. הרבה פעמים ניכר חוסר סינכרוניזציה מופגן בין המסכים, אם כי מעניינת מערכת היחסים בין מה שקורה במסך אחד לבין המסך השני. לפחות מבחינה קולנועית.

הייתי מספר לכם, ולמרס קנינגהם, שבמעבר מתמונה לתמונה, או בהצבת תמונות מקבילות גלום פוטנציאל, אלמלא גיליתי להפתעתי כי אחד המאפיינים הבולטים הוא דווקא חוסר התנועה, ושפעמים רבות מצאתי את עצמי מול תמונות סטאטיות בהן הנפשות הפועלות אינן נעות כלל אלא פשוט ניצבות. חבל, מרס, שעייפת כך את רקדניך, וגרמת להם לקפצץ ולהרים רגליים מול המצלמה.
באחד הקטעים שאתגר את סבלנותי באופן מיוחד, חציית החדר על ידי כוכבת הסרטון אורכת שתי דקות שלמות. ואולי בזבוז הזמן גם הוא מאפיין של אמנות הוידאו דאנס?

עוד גיליתי, להפתעתי, ששיער הוא דמות מפתח ביצירות וידאו דאנס. באחד הקטעים שערותיה הארוכות של הדמות מלאות באבקה דמוית קמח, ובכל תנועה שלה מתפזר האבק ומשווה תחושה שהחלל המצולם אפוף עשן, אבל התקשיתי למצוא סיבה ברורה לכך בדרמטורגיה של העבודה, מעבר לפואטיות של האימאג'. הרבה שיער ואבק מתעופף, וחבל, מרס, שגרמת לרקדניות שלך לקשור את הקוקו כל כך חזק. זה גורם לנשירה.

לעומת קטעים אחדים בהם הדאנס הוא סימן שאלה או רמז, בכמה מהקטעים אפשר בנקל לזהות את הקומפוזיציה התנועתית. על השאלה עד כמה תנועותיהן של המבצעים הן ריקודיות ניתן להתווכח, אבל אם ניקח את השימוש בגפיים כמדד הקלאסי להגדרתו של ריקוד, הרי שבקטעים רבים השימוש בידיים וברגליים הוא דל, וכמוהו תנועת הדמויות בכלל, ולמרות זאת, קטעים אחדים אכן מעוטרים בתנועות מורכבות... ועם זאת...

כל כך הרבה מינימליזם תנועתי כאן, ואתה, מרס היקר, השקעת בהטלת קוביות ובהמצאת תנוחות בלתי אפשריות כדי למלא את הזמן. חבל. אתה כנראה לא הבנת את חשיבותה של החסכנות. מצד שני, גם עליך, מרס, אמרו לא פעם שתנועותיך הן אנטי-דאנס.

בקלוז אפ, שרבנו קנינגהם היטיב להבחין בפוטנציאל הגלום בו, נעשה שימוש לעייפה. מעניין שהוא מאפשר, יותר מהבמה, התמקדות בתנועה מינימליסטית של אברי הפנים. באחד הקטעים שצפיתי בהם הדמות מנסה להגיד משהו ולא מצליחה, משפשפת את פניה, מכווצת את גבותיה, מעקמת את פיה, פולטת פה ושם "אמממ" ו"אוחחחח" ושלל וריאציות של נשימה ונשיפה. שתי דקות שלמות של מה שפירשתי כניסיון להמחיש אימפוטנציה בסיסית לתקשר. ובכלל, הכובד הדרמטי שולטטטטטטט במדיום.

והנה גם השימוש בטקסט המופיע ברקע, או זה הנאמר בפועל, בולט כמאפיין של הז'אנר. אמנם רוב הטקסטים בקטעים שצפיתי בהם היו באנגלית, ובכל זאת פעמים רבות לא הבנתי מה תוכנם. באחד הקטעים למשל, רקדנית בעלת חזות אסייתית מדקלמת טקסט, באנגלית כנראה, במשך שתי דקות. אני הצלחתי לדלות את רק המילה ""oxygen ואת הצמד "animal instinct". לא יודע, אולי הבחורה מדברת על נפלאות הנשימה, מרכיב חיוני באמנות. תנשום עמוק, קנינגהם יקירי.

אנחנו עוברים בקאטים חפוזים, מצילומי קירות לצילומי חוץ. אלא שלמרבה ההפתעה, במקום השימוש בנוף פתוח, גם בצילומי החוץ נפוץ השימוש בקירות ובכיסאות. כמעט בכל היצירות ישנה סצנה בה הדמויות מוקפות בקירות שסוגרים עליהן, ולרוב הן גם נשענות עליהן. כיסא וקיר הם מרכיבים כמעט אבסולוטיים של המחול המודרני והעכשווי. נראה כי בארכיון הכוריאוגרפי ההיסטורי אין בנמצא יוצר שמכבד את עצמו, שלא השתמש בכיסאות ביצירותיו. כצופה, כאשר עולה המסך ועל הבמה מולי ניצבים כסאות, אני, באופן אישי, מוצא שמשהו בי נאנח, מתפתל ומתחרט שהוא קיים. אבל כזה אני. לעומת השפגאטים של רקדניך, מרס קנינגהם, אני לא גמיש בכלל.

השימוש בחללים מרשימים ודרמטיים מאלף. זה לא רק וידאו דאנס- ככל הנראה זה גם שיעור בפוטנציאל ההבעתי של הארכיטקטורה: דלתות ובהן אור אלוהי, כלובים, חלונות, גשרים, תאים, תקרות, עמודים, מדרגות, קירות. אמרנו קיר אמרנו מחול. את זה כבר הבנו. ריבוי החללים, לעתים תחת קטע אחד, מאפשרים הצבת תמונות מקבילות  בהן מתרחשת תנועה זהה בחללים שונים ומגוונים. באחד מן הקטעים שצפיתי בהם, נראה כי היוצר חקר את אפשרויות הגלגול. ואני אומר גלגול כי זו בערך המילה היחידה המתארת את אוצר התנועות בקטע. "100 דרכים להתגלגל ממדרגות, להיתקע בקירות ולהישאר בחיים". זה השם שבחרתי להציע ליוצר לאמץ, בתגובה כתובה שלא יכולתי להתאפק מלשלוח לו. שם ארוך, אבל בהחלט ממצה. משעמם לי, מרס.
אגב, זה מתגלגל 11 דקות.

מעניין כי דווקא במדיום הקולנועי, המאפשר, בניגוד לבמה, שימוש אינסופי במרחב, בוחרים היוצרים להבליט את הצפיפות. קירות ומסדרונות. כבד פה, סוגר פה וצפוף פה, תחת עדשת המצלמה. ואין מקום לרקוד.

נראה כי רבים היוצרים בז'אנר המתעקשים בכל קטע למצות את כל האפשרויות שלמדו באקדמיה לקולנוע. ובאשר למחול? מי שרוקד כאן בעיקר הם המצלמה והעורך, כשהם נעים במהירות משוט לשוט, מזווית לזווית. תפקידי הרקדנים מתמצים בעיקר בהישענות על קירות ובהדגמת תנוחות. אופיים הקולנועי והפואטי של הקטעים הללו ברור, אך מה שבולט הוא שדווקא מקומו של הדאנס בקטעים אינו ברור, ועל כן יש לשאול מדוע הם נכללים במדיום הנקרא וידאו דאנס. אבל אולי התשובה לכך מצויה בעצם בשאלה המורכבת והבעייתית : מהו מחול בכלל. וזה הרי לא מה שאנחנו מנסים לברר כאן.

אם יורשה לי, בשלב זה, אבחנה פסיכואנליטית: נראה כי אמנות הוידאו דאנס היא הכר הפורה ביותר לטיפוח הציניות שלי.

ובכל זאת, אולי כדאי לערוך ניתוח קצרצר של וידאו דאנס מאת ליידי גאגא, במדדים הבלתי מדעיים שמצאנו. הלא, כזכור לקורא (זה שעדיין לא התייאש מלקרוא את הדברים הללו), הליידי זכתה להופיע בשלוש מתוך עשר התוצאות הגבוהות שמנוע החיפוש ביו-טיוב הניב. הבה אפוא נשתמש בכלים האמנותיים החדשים שלרשותנו, בשירות ביקורת הוידאו-מחול, ובעזרתם האדיבה נפשיט את הליידי המתחזה לכוכבת פופ, ונחשוף את הכוריאוגרף המיוסר והקולנוען שבה.

במחשבה שנייה, אני משאיר לכם לנסות זאת בעצמכם. דפדפו ברשת והעלו אל המסך קליפ של ליידי גאגא. הבה נראה: קלוז אפ מוגזם? שיער? חללים דרמטיים? תנועת מצלמה מוגברת? מוסיקה וטקסט? שימוש בגפיים להעברת משקל וליצירת משפטי תנועה צורניים? יש קיר? יש כיסא?


הלל קוגן הוא רקדן וכוריאוגרף. מאז 1997 יצר כעשרים יצירות, וכיום נוטל חלק בזירת המחול הישראלית כיוצר ומבצע.