למה וידאו?

לי לוריאן

למה וידאו?

על פסטיבל הוידאו/דאנס בביה"ס לתיאטרון חזותי

יצאתי מוטרדת מפסטיבל הוידאו/דאנס האחרון (25-27.5.10) בירושלים. ואיזו תחושה נפלאה זו להיות מוטרדת! הצגתן של עבודות כה שונות זו מזו תחת אותה קורת גג אפשרה מתן פרספקטיבה רחבה לכותרת שנושא הפסטיבל. האם כותרת הפסטיבל, וידאו/דאנס, היא שאלה שהעבודות משיבות לה? ואולי בכותרת זו טמונה דווקא תשובה לשאלה העולה מן העבודות? במהלך הצפייה בשלל העבודות, בעבודות הוידאו במיוחד, ובעבודות הוידאודאנס הישראליות בפרט, שבה ועלתה אותה תהייה עצמה – מהו וידאודאנס?

lee3

לי לוריאן, "יום שישי"

כאמנית רב תחומית וסטודנטית בביה"ס לתיאטרון חזותי, המדיום מבחינתי איננו ברירת מחדל. המדיום אוצר בתוכו את התוכן, המדיום מציע תוכן, המדיום הוא התוכן. שתי העבודות שהצגתי בפסטיבל, יום שישי ו-וידאו דאנס, צולמו במהלך הפגנות: האחת מול גדר ההפרדה בבילעין והשנייה בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים. אלו חומרים תיעודיים, לא מבוימים, שהחשיפה שלהם היא לרוב חדשותית. אני מפנה שאלה אל עצמי: למה דאנס? הפיכת החומרים לוידאודאנס נעשתה, רובה ככולה, באמצעות העריכה. הרגשתי כי ההתבוננות בחומרים האלו דרך פילטר של ערכים תנועתיים, הפיכתם לאסתטיים וניתוקם מאמצעי התשדורת המוכרים לנו, מחברת אותם ואת הצופים מחדש אל המציאות הפוליטית שהם מביעים.

אני רוצה להיות חצופה, תמימה, כמעט ילדותית ולהוסיף ולשאול – למה וידאו?

התחקות אחר שורשיו ההיסטוריים של הוידאודאנס מוליכה אותנו אל מגוון רב של מקורות, ובין היתר גם מחזות הזמר. מעניין במיוחד הקשר בין רבות מעבודות הוידאודאנס שהוצגו בפסטיבל לבין פעולתם של מחזות הזמר - האסתטיזציה של היומיום. מחזות הזמר קראו: למה לדבר כשאפשר לשיר? אפילו הליכה ברחוב יכולה לקבל צבע אם שרים אותה - או רוקדים אותה. הפנטזיה, על נגזרותיה השונות, משמשת כדרך התמודדות עם המצב הסטטי והפסיבי של שעמום ובנאליות בחיי היומיום. דווקא הפנטזיה, החלום, והחלום בהקיץ הם פעולות (על אף שאולי מוזר לתפוס אותן ככאלו) קיצוניות בסובייקטיביות שלהן, אשר מבצעות מניפולציה על המציאות, על היומיום. הצגתן של סיטואציות יומיומיות לכאורה, הזולגות אל ריקוד ושירה היא, בעיניי, כאותה אסתטיזציה של היומיום. ניצול יכולותיו של המדיום לנוע עם הגוף והמצלמה, לצד השימוש בארט כדי לעצב מחדש את חיי היום יום, מחלצים את אלו ממצבם הסטטי, המשעמם והבנאלי.

אך עדיין נותרת השאלה: למה וידאו? או מוטב- למה דווקא וידאו? אנסה להשיב על שאלה זו באמצעות התבוננות בכמה מהעבודות שהוצגו בפסטיבל. באמצעותן אנסה לבחון מה ניתן לומר, להציע, לבחון ולעשות באמצעות וידאו, שלא ניתן לעשות על במה.

עבודתן של ליאור אביצור ואור מרין, Sweet and sour waltz, מתרחשת בקפה-בר-מסעדה (וגם ברחוב). לוקיישן היא מילה חשובה לענייננו. בקולנוע ובוידאו הצופים נותנים אמון מלא בסט, הם לא מפקפקים ב"איפה" שנתון לפניהם. בר קפה הוא בר קפה, אנחנו מזהים אותו מתוך המציאות המוכרת לנו ואין בנו את הספקות שעשויים לעלות כאשר אנו מתבוננים בעבודה על במה. כך מפתיעה אותנו ההתרחשות שבלוקיישן הנתון, ה"מה" וה"איך". ארגון מחדש של פעולות היומיום הופכת אותן למחול, ומיקומן בתוך לוקיישן ופריים הופכן לוידאודאנס. נקודה מעניינת נוספת בעבודה זו היא השימוש בנקודות המבט. העבודה נעה בין נקודות המבט של הדמויות השונות, ומנצלת את יכולתה של המצלמה להציג בפני הצופים נקודת מבט סובייקטיבית של דמות. הבמה, לעומת זאת, נשארת תמיד ב"לונג שוט", תמיד אובייקטיבית.

lee2

ליאור אביצור ואור מרין, Sweet and sour waltz, צלם: אסקף

עבודת הוידאו פרפורמנס של גל נאור, שיבוץ 1, מעלה את הקשר בין מציאות ופנטזיה לדרגת מאבק. הלוקיישן הוא מרכזי גם בעבודה זו, המביאה ארוטיקה אל הרחוב הירושלמי הפוריטאני. הסמטה המצולמת היא המציאות במלוא חספוסה. אנחנו מזהים אותה בנקל: האבנים הירושלמיות, עוברי האורח, מזהים אפילו את רחוב אגריפס ושוק מחנה יהודה באאוט אוף פריים. מימד הפנטזיה נוצר על ידי הצבתה של פרפורמרית בסמטה, מעין הקצנה של ביטוי מיניות במרחב הציבורי. המוזיקה העוטפת את ההתרחשות, עצם התיעוד ומעשה העריכה מחזקים כולם את ההתנגשות בין המציאות והפנטזיה.

lee4

ענבר בן ישי , joe walks slow / גל נאור, שיבוץ 1.

Joe walks slow, יצירתה של ענבר בן ישי, ממקמת את הצופים בעיצומה של פרידה בין בני זוג. מהו משך פרידה? כנצח. השימוש ביכולתו של המדיום לבחור ולברור בדיוק מה נכנס ומה נשאר מחוץ לפריים מותח את הסיטואציה. הפריים עשיר בפרטים קטנטנים כמו מרכיבי סעודתם האחרונה של בני הזוג (דג ויין) או התמונה מאחורי האישה היושבת (מודליאני). המתיחה הכמעט-סדיסטית של הסיטואציה הגלויה מתעתעת ברצון שלנו להתמקד בדמויות. אותנו הרי מעניין מה הם מרגישים, לא מה הם אוכלים. את השוטים, הקאטים ותנועת המצלמה מאפיינת איטיות מכוונת, אשר מפנה מקום להתרחשות הסמויה: משהו מהרגשות של הדמויות מחלחל אלינו באופן אחר, דרך המימד הוויזואלי.  

lee

אסנת ולד ואפרת רובין, "יום"

יום, יצירתן של אסנת ולד ואפרת רובין, נתפסת בעיניי כטקסט, מכיוון שהדימויים המופיעים בה הם מילוליים במיוחד: דימוי ומילה, אחד לאחד, במובן הפשוט והיפה של המושג. השימוש שנעשה בטכניקות אנימציה שונות תורם למילוליות זו. אם הזכרנו שעמום, הרי שפעמים רבות הוא מביא אנשים לשיוט במחשבות. הדימוי הזה מופיע בעבודה כסירת נייר, העשויה מדף של ספר (גם הוא טקסט), ומשייטת לה בחדר ועל פני בד כחול. כמו המחשבות, גם הלשון מתגלגלת לה, ומעלה מטבעות לשון כמו סערת נפש, סערה בלב ים  וגם שערת ראש – כולם דימויים המיוצגים בעזרת האנימציה בעבודה זו.
טכניקת הstop-motion מצליחה לתת ביטוי גם לתחושת דיכאון המאופיינת בפאסיביות, רפיון ואדישות כלפי העולם החיצוני לסובייקט החווה אותה. בוידאו מופיעה אישה, וסביבה זזים חפצים, המתרחקים ממנה כאשר היא מושיטה יד; נעליים וגרביים מופיעות, ומלבישות עצמן על רגליה. גם גוף האדם עובר תחת הפילטר האנימטיבי; גופה של האישה, ומכאן שגם תנועתה, מופיעים לאחר שעברו פיקסלציה, וזו גורמת לכל נשימה להיראות כמו יפחה שקטה.
השעמום והדיכאון, ומולם החלום והפנטזיה, מופיעים הן כנושא בעבודה והן כאמצעים להעברתו.

וידאודאנס מתעסק בaliveness של דברים ומוציא אותם מהקשרם. הוא מתבונן במציאות דרך ערכים של תנועה - הן של גוף והן של מצלמה. הוא מפרק את המציאות בעריכה ובונה נראטיב חדש בעל קו משלו. כאן בדיוק אני שבה וחוזרת להיות מוטרדת; האופן שבו וידאודאנס שואב חומרים מן החיים, מן הממשות, המציאות והיומיום, ובו זמנית מפעיל עליהם מניפולציה אומנותית-אסתטית גורם לי לתהות: האם יש משהו שהוא מחזיר להם בחזרה? האם וידאודאנס הוא רק שיוט-שיטוט בחלומות? ואולי הוא בכל זאת מקיים דיאלוג פורה עם ערכים של העולם החוץ אומנותי?

פסטיבל הוידאו\דאנס 2010 של ביה"ס לתיאטרון חזותי התקיים במסגרת פסטיבל "מתחת להר", ובחסות קרן שוסטרמן, פסטיבל ישראל, המועצה הבריטית, תוכנית בי-ארטס, משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים.