המדיום הוא...

רן בראון

המדיום הוא...

ראיון עם מאט אדאמס

נדמה כיום שאין מי שאינו מכיר את המימרה המפורסמת של חוקר המדיה מרשל מקלוהן: "המדיום הוא המסר". ספרו של מקלוהן, להבין את המדיה (1964), נכתב שנים רבות לפני מהפכת המחשב האישי (כן, הייתה מהפכה כזו!), ולפני עליית האינטרנט. אבחנותיו של מקלוהן, שנראו בזמנו פרנואידיות ובלתי מציאותיות בעליל, התבררו כמדויקות להפליא, והן עדיין מעוררות מחשבה חדשה על אופי החברה בכללותה.

מעניין בהקשר למחול בכלל, ולוידאו-דאנס בפרט, כי מקלוהן דימה את טכנולוגיות המדיה לשלוחות של האדם. הגלגל, נורת החשמל, הטלוויזיה והרדיו הן כולן מכונות הממשיכות את הגוף: נורת החשמל מרחיבה את טווח ראייתו של האדם, הגלגל הוא שלוחה של רגליו, הרדיו שלוחה של האוזן, וכך הלאה. הוא הדגיש כי לא התוכן של הטכנולוגיות של המדיה הוא המהותי אלא המדיום עצמו – המכונה שהתוכן נאגר בה ומופץ באמצעותה. המדיום עצמו הוא המסר, שכן המדיום "הוא זה שקובע את קנה המידה ואת הצורות של ההתקשרויות והפעולות האנושיות" (מישהו חשב פייסבוק?).

מקלוהן היה סבור, שדווקא טכנולוגיית המדיה החדשה תובעת את מעורבותו של היחיד עם האנושות כולה. בעיניו, ההצטופפות האלקטרונית כופה מחויבות והשתתפות, בגלל הכיווץ האלקטרוני העולם הוא לא יותר מכפר (כן, זה הוא שטבע את הביטוי "הכפר הגלובלי"). מקלוהן לא לקח בחשבון, שהצטופפות זו עשויה להביא גם לאדישות ולפסיביות. כשטבע את הביטוי "המדיום הוא המסר" התכוון לכך שלכל מדיום, כלומר לכל שלוחה המרחיבה אותנו, יש השלכות על האדם והחברה. בעיניו, הטכנולוגיה מסוגלת לעשות יותר מאשר להתווסף אל מה שאנחנו כבר בין כך וכך. בהקשר זה, מעניין יהיה לשאול מה מסוגל לעשות וידאו-דאנס שאיננו להתווסף אל מה שקיים במחול ובוידאו בין כה וכה.

מקלוהן האמין בכוחם של אמנים בחקירה זו; האמן המעמיק, בעיניו, הוא האדם היחידי אשר מסוגל להגיע אל עימות עם טכנולוגיה והוא חסין מפניה, משום שהוא ברי בשינויים בתפיסה החושית ומודע אליהם. מקלוהן אף התייחס לשילוב המדיום הקולנועי עם המחול, כשכתב על צ'ארלי צ'אפלין, ש"פרץ דרך חדשה. הוא מיזג בצורה מופלאה שני אמצעי תקשורת, בלט וקולנוע, ופיתח את סגנון פבלובה שלו, אקסטזה וקרטוע לסירוגין. הוא אימץ בדיוק את הצעדים הקלאסיים של הבלט לצורך פנטומימה קולנועית, שמהלה בדייקנות את הלירי עם האירוני". לדעת מקלוהן, "אמנים בתחומים שונים הם הראשונים לגלות איך לאפשר לאמצעי תקשורת אחד לנצל ולפרוק את האנרגיה הטמונה באחר".1

קבוצת אמנים העוסקת בדיוק במחקר מסוג זה היא קבוצת האמנים Blast Theory. זוהי קבוצה בעלת שם עולמי העוסקת במדיה אינטראקטיבית, ויוצרת צורות חדשות של אמנות חיה אינטראקטיבית המשלבת קהלים ברחבי האינטרנט, הופעה חיה ושידור דיגיטלי. הקבוצה, שנוסדה ב1991, מונה שלושה חברים, מאט אדאמס, ג'ו רו פאר וניק טנדבניטי, אשר בוחנים את ההיבטים החברתיים והפוליטיים של הטכנולוגיה. עבודתם מתעמתת עם עולם רווי תקשורת שבו שולטת התרבות הפופולרית, באמצעות פרפורמנס, אינסטליישן, וידאו וטכנולוגיות להתקנים ניידים ומקוונים, על מנת לשאול שאלות על האידיאולוגיות הנוכחות במידע האופף אותנו.

mat

"Can You See Me Now?" by Blast Theory

מאט אדאמס, ממייסדיה של הקבוצה, היה אורח הכבוד של פסטיבל הוידאו/דאנס בביה"ס לתיאטרון חזותי שהתקיים במאי האחרון בירושלים, והוא ניאות לחלוק עם קוראי מעקף את השקפותיו על וידאו-דאנס.

לאור המגוון הרחב של העבודות של Blast Theory והאופי שלהן, תהיתי איך אתה מרגיש ביחס להזמנה לפסטיבל דווקא תחת הקטגוריה של וידאו-דאנס.
קודם כל הייתי סקרן לבוא ולראות את הפסטיבל, אבל תמיד היה לנו קשר חזק למחול ולפרקטיקה כוריאוגרפית. אנחנו שלושה אמנים ב-Blast Theory, ואחת מאיתנו, ג'ו רו פאר, הייתה רקדנית כ-15 שנה, שהפסיקה לרקוד בגלל פציעה בגב, כך שהיא מביאה תמיד את נקודת המבט הזו אל תוך העבודה שלנו. בנוסף, שתיים מהאמניות-עמיתות שלנו הן רקדניות: שילה גלני, שעוסקת גם בפרפורמנס, ובקי אדמונדס, שהיא גם אמנית וידאו-דאנס.
העבודות הראשונות שעשינו היו בעלות אופי פיזי-כוריאוגרפי, מעין "וים ונדקייבוס" לאנשים שלא יכולים לרקוד, והושפענו גם מהקבוצה האמריקאית Go Island שעובדת גם היא בשפה כוריאוגרפית. במובן הזה, יש עניין כוריאוגרפי בעבודה שאנחנו עושים.
אני גם מאמין גדול שהקו בין מחול עכשווי כפי שהוא מובן לרוב ובין צורות אחרות של עיסוק כוריאוגרפי הוא גבול מאוד נזיל. אפשר למצוא למשל עניין וסיפוק כוריאוגרפי במקומות שונים. פרקור למשל, הוא לחלוטין תהליך כוריאוגרפי שמתרחש בעיר כביכול ללא קשר למחול: קיימים בו תכנון נתיבים, מחוות קטנות, ההנאה מהגוף הזז - העובדה שמדובר בהקשר אחר מ"מחול" לא עושה אותו פחות מעניין בעיניי. נראה שאני תמיד מוכן לפתוח בדיון היכן הגוף והתנועה קיימים מחוץ להשקפה הסטריאוטיפית של איך מחול עכשווי נראה.

איך אתה רואה את הקשר הזה בין מחול לבין וידאו?
אולי אני לא האדם הטוב ביותר לדבר איתו על זה מפני להשקפתי הכנה זה רעיון די מיושן. הרבה פעמים וידאו דאנס הוא צילום של מחול ועריכה שמשנה אותו, או שימוש בלוקיישן שאיננו שגרתי, אבל אני חושב שאם מסתכלים על מה שהטכנולוגיה עשתה בחמש עשרה עשרים השנים האחרונות זה הרבה יותר עמוק מאשר היכולת לצלם מחול, או להשתמש בקולנוע כצורה של כוריאוגרפיה. וידאו דאנס זה הרבה מעבר לצילום מחול, זה לחשוב באופן שונה לחלוטין איפה כוריאוגרפיה מתרחשת או מהי מהות התהליך הכוריאוגרפי.
בכל מקרה, עבורי זו חתונה מוזרה. יש עבודה נהדרת שיצאה מזה אבל אני לא בטוח לגבי הרעיון שזה ז'אנר. זאת אומרת, אני יכול להבין למה מחול רוצה להשתמש בוידאו; זה תיעודי בחלקו, יש אפשרויות חדשות להבנות ריקוד, אבל מי בעצם הקהל של זה? זו שאלה קשה יותר. מי הקהל של העבודה הזו מחוץ לפסטיבלים? בעבר הראו עבודות כאלה בטלוויזיה- כזה היה המפגש הראשון שלי עם עבודה של פינה באוש. זה היה מקרי לחלוטין, זפזפתי בין הערוצים ב23:00 בלילה וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשמה, אבל הימים האלה נגמרו. קשה לראות היום מחול בטלוויזיה.

קשה לראות היום מחול בטלוויזיה, אבל מצד שני יש היום פייסבוק ויוטיוב, ובמובן הזה עבודות שאנשים עושים הם הרבה יותר נגישות.
נכון, עבורי האבחנה התרבותית המשמעותית/הבסיסית של חמש-עשרה השנים האחרונות היא המעבר לתרבות השתתפותית. בסוף המאה העשרים רווחה תרבות של תקשורת המונים: קולנוע, טלוויזיה, רדיו, מגזינים, תקליטים – משודרים אל ההמון הצורך אותם בדרכים שונות. הדגם הזה התפרק, ורק בעשרים השנה האחרונות חל המעבר מדגם קוהרנטי של תרבות שמופצת באופן קפיטליסטי אל המצב העכשווי שבו אלפי שעות מועלות ליוטיוב בכל שעה באופן חופשי, והמספר הזה רק עולה בהדרגה.
אני לא רואה את זה כמצב טריוויאלי – אמנם רוב הוידאו ביוטיוב הם טריוויאליים, אבל המודל עצמו איננו כזה: זה ערוץ לאנשים להציג, לשתף קהל ולשתף זה את זה. יש לו פוטנציאל עצום, אני לא בטוח שיוטיוב הוא הדבר אבל הוא שלב בדרך לשם.

איך כל זה משפיע על אמנויות הבמה?
עד לא מזמן יכולת לפגוש אנשים שמדברים על עליונות המופע החי מול המדיה ברצינות מלאה, כאילו שזה דבר נתון, שזהו המצב הטבעי, שהופעה חיה היא עליונה על טלוויזיה או על קולנוע.

אתה לא חושב כך?
לא, אני לא. אני חושב שזו דיכוטומיה מזויפת. הרעיון שאפשר לדבר על עליונות במובן הזה הוא מעין דיון תיאולוגי ביזארי. די מוזר בעיניי לפקפק ברעיון שאנשים יכולים לחוות חוויות תרבותיות עשירות בצורות שונות זו מזו.
מה שיש במופע החי הוא היכולת המופלאה של היוצר או המופיע לנהל משא מתן עם הצופים בזמן אמיתי, אבל ה'setting' המקובל, בעיקר באולם התיאטרון (מושבים מול במה) לא ממש מאפשר זאת, הפוטנציאל הקיים לא מנוצל. אנשי תיאטרון נוטים להניח שבגלל שאתה מופיע אתה יכול לחוש את הקהל, והוא אחר בכל לילה. ההנחה הזו מצמצמת מאוד את יחסי הגומלין בין הקהל והמופיעים. זאת אומרת, הם קיימים, אבל הם צנועים למדי, ולא הולכים רחוק. יכול להיות שמתקיימת מערכת יחסים עשירה ביניהם אבל היא די מופנמת: השחקנים מודעים לנוכחות הקהל ומגיבים לכך, והצופים מודעים למופיעים ומגיבים גם הם, אבל הכול מופנם, ויש אפשרויות אחרות לקיום מערכת יחסים כזו, לא רק בתוך כל צופה. אפשר לחלוק את ה"חשמל החי" שקיים בהופעה חיה באופן שונה, וחלק מהדברים שאנחנו עושים הוא להבין איך מערכת היחסים הזו יכולה להיות מובנת אחרת.

mat3

"You Get Me" by Blast Theory. Photographer: Ben McConnel

במלים אחרות, זו לא שאלה של עליונות: המופע החי או הטכנולוגיה. אני לא מעודד בהכרח שימוש בטכנולוגיה, אבל אני חושב שמדובר בשינוי פונדמנטלי. כמשהו צומח מארבעה אנשים לארבעה מיליון איש בחמש שנים... זה כן מקום שאנשים מדברים ומשתפים זה את זה. הרעיון שאנחנו כאנשים שעוסקים בעבודה חיה לא נהיה מעוניינים בזה ולא נרצה לשתף פעולה עם זה או לחשוב על זה נראה מוזר בעיניי. מאוד יכול להיות שהתפקיד שלנו הוא לבקר את המבנה החברתי של התקשורת המקוונת, אבל ברור שאם לפני שנה פגשתי אנשים שלא רוצים להצטרף לפייסבוק, היום זה כבר בלתי אפשרי. הרבה מהעבודה שעשינו בבלסט תיאורי עוסקת בשאלות הנוגעות לכך: האם זו קהילה? האם אפשר לבטוח באנשים שם? האם אפשר לקיים קשרים משמעותיים בעולם הוירטואלי? אילו שיחות אפשר לנהל?

אז מה מסקרן אותך בעבודות וידאו-דאנס? איזו עצה היית נותן ליוצרים שלהן?
ראשית, אני תמיד סקרן כאשר יש סיכון כלשהו עבור היוצר. יש שינוי עצום באנרגיה של העבודה כאשר היוצר נוטל סיכון, כאשר הוא מציב עצמו במקום שהוא לא נמצא בו לרוב, או בטריטוריה של אי וודאות.
שנית, אני סבור שיש לחשוב בזהירות למה אתה עושה את זה. אני לא חושב שזו שאלה טיפשית. זו שאלה שחשוב לשאול. אי אפשר לענות עליה במלואה, הרי חלק מהתהליך היצירתי הוא לא לדעת הכול, אתה לא יכול להסביר בדיוק למה אתה עושה את זה או מה זה מה שאתה עושה, אחרת פשוט היית אומר את זה במקום לעשות את העבודה. הייתי אומר שחלק גדול מהעבודה שאנו עושים מקורו בדברים שאני לא מדבר עליהם כי הם מאוד אישיים. קשה לי לפרוט אותם, אבל אני יודע אני יודע שהם נוכחים בעבודה שאנו עושים. אז לא מדובר בלתת תשובה קוהרנטית, אבל כן מדובר בלשאול את השאלה הזו ברצינות ובכנות.

mat2

"Can You See Me Now?" by Blast Theory

אני תמיד מתעניין בעבודה שחושבת גם על הקהל: מי הקהל? למה הוא בא לכאן? לאן הוא הגיע? מאיזו סיבה? מהן האפשרויות של הרגע המסוים הזה בזמן?
המחשבה על הציבור לא מספיק מוערכת בבתי ספר לאמנויות הבמה (או לאמנות בכלל). הרעיון המסורתי הוא שלאמנים טובים לא אכפת מי הקהל, הם פשוט יוצרים. אבל אם אתה עוסק בעבודה חיה זה דבר מאוד מוזר לעשות, לא להתייחס לקהל. אתה הרי מעלה עבודה במקום מסוים, אתה לא מעלה הופעה באקראיות. אם, לדוגמה, אתה מעלה הופעה במאי 2010 בירושלים, יש לה הקשר מאוד מסוים והוא קריטי. רוב האנשים עושים זאת בלאו הכי, גם אם באופן בלתי מודע. אתה הרי יודע מהם גבולות יכולת הקבלה בכל חברה. אם דמות על הבמה אומרת משהו שעשוי להעליב מוסלמים אתה מאוד מודע למקום שאתה נמצא בו לפני שאתה עושה זאת. זאת כמובן דוגמה קיצונית לאופן שבו אתה חושב על הקהל ולמה הוא שם, אבל השאלות האלו חשובות.

השאלות האלו מתאימות למעשה לכל סוג של הופעה. אתה חושב שיש היבטים ייחודיים למדיום הזה של וידאו/דאנס?
למען האמת יש לי תשובה מאוד ברורה שכתבתי פעם. היא מבוססת על שבע דרכים שבהן ניתן להשתמש בוידיאו בהופעה:
1. ציטוט: לצטט מקור אחר, אם זה סרט הוליוודי או מנהיג פוליטי.
2. מרקם: להשתמש בוידאו כשכבה נוספת או כיוצר אווירה, למשל באמצעות השימוש בדימויים אבסטרקטיים.
3. תיעוד: להשתמש בוידאו כראיה המובאת אל ההופעה.
4. עדות: להשתמש באלמנטים אישיים כמו ראיונות, או מונולוגים של המופיעים המדברים ישירות אל המצלמה.
5: הופעה: מופיעים מדברים עם המצלמה או זזים איתה, ואפשר גם תוך כדי אינטראקציה חיה עם המופיעים על הבמה.
6. מסגור מחדש: להשתמש במצלמה חיה המעבירה צילום של האירוע מחלק אחד בחלל והקרנת הצילום בחלק אחר.
7. שינוי בזמן: צילום המופע לשם הקרנה בחלק מאוחר יותר שלו.
כמובן שהיכולת לעשות היום דברים היא אדירה: בזכות הכלים הדיגיטאליים הקיימים היום אפשר לצלם, לערוך ולהוסיף אפקטים בתוך חמש דקות במחשב הנייד... האפשרויות הפורמליות לשימוש בוידאו הן מלאות עוצמה. שווה לחשוב על כך.

פסטיבל הוידאו\דאנס 2010 של ביה"ס לתיאטרון חזותי התקיים במסגרת פסטיבל "מתחת להר", ובחסות קרן שוסטרמן, פסטיבל ישראל, המועצה הבריטית, תוכנית בי-ארטס, משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים.