אי אפשר לצלם מחול

מאיה ברינר

אי אפשר לצלם מחול

על משיכה ודחייה ביחסים שבין המחול והקולנוע - הרהורים בעקבות שיתוף הפעולה של הקולנוען פיטר גרינווי עם הכוריאוגרפית אן תרזה דה קירסמייקר.

"אי אפשר לצלם מחול" - כך מצהיר פיטר גרינווי, מהקולנוענים המוערכים בתעשיית הקולנוע העולמית, בראיון שערך עימו גרגור לוץ. לוץ, במאי ואמן מדיה העוסק במפגש עם מחול בעצמו, עורך את הראיון עבור הטלוויזיה הגרמנית ודן בסרט 'רוזה', שביים גרינווי על פי הכוריאוגרפיה של אן תרזה דה קירסמייקר (הראיון המלא כאן). המפגש בין הקולנוען לבין הכוריאוגרפית, הוא מערכת יחסים שמפגישה בין שני עולמות. במערכת יחסים כמו במערכת יחסים, גם בין שני היוצרים האלה יש התאהבות, יש בדיקת גבולות, יש חשד, עדינות ומשחקי כוח.

הסרט הקצר 'רוזה', הוא סרט שמתרחש כולו בחלל אחד. הוא מתחיל מרקדנית שעומדת בצד חדר גדול, בשמלה שחורה ובנעלי עקב שחורות. הרקדנית מחכה. גבר מגיע בריצה ובסיום הסצנה ביניהם הוא עוזב, שוב בריצה, ומותיר אותה בנקודת ההתחלה, עומדת בצד החדר, באותה שמלה ובאותן נעלי עקב. הסרט מצולם בפריימים סטטיים, מדויקים, נקיים, בשחור לבן. רוב הזמן השוטים רחבים, נותנים לדמויות את האפשרות להתנהל בתוך המרחב הזה. המחול של קירסמייקר הוא דואט בוגר ומורכב על יחסים. המצלמה של גרינווי היא מינימליסטית, רגישה ומדויקת.

כמה מילים על כל אחד מהיוצרים בנפרד כדי שאפשר יהיה להמשיך:

פיטר גרינווי, במאי קולנוע יליד ווילס, צייר בהכשרתו, החל בעשיית סרטים באופן עצמאי כאשר קנה לעצמו מצלמת 16 מ"מ. גרינווי עוסק בסרטיו בפטישיזם, קניבליזם, נקרופיליה, אבל תמיד בהומור, בשימוש במשחקי מילים, במספור, ברשימות, בקטלוגים, בקווים ושרטוטים, בארכיטקטורה.

אן תרזה דה קירסמייקר, כוריאוגרפית בלגית, עומדת בראש הלהקה שהקימה – 'רוזאס'. יצירותיה מתבססות על קצב פנימי, על לופים מוסיקליים, על חזרתיות תנועתית, על קומפוזיציות אדריכליות, על ניקיון ועל אחדות (יוניסון), אך לא נעדר מהן שימוש בסיטואציות ובעיצוב של מקום ודמויות.

בשנת 1992 חברו שני האומנים הללו כדי ליצור את מה שהפך להיות עבודת הוידאו דאנס 'רוזה'. ההגדרה וידאו דאנס לא באמת מדויקת במקרה הזה: היצירה לא צולמה בוידאו - היא צולמה במצלמת 35 מ"מ, בשחור לבן; הצלם (סשה וירני) הוא אותו צלם שצילם את 'אשתקד במרינבד' ואת רוב סרטיו של גרינווי; הלוקיישן הוא הטרקלין של בית האופרה בגנט. עדיף אולי לומר 'סרט מחול' או 'קולנוע מחול' עד שתימצא הגדרה טובה יותר.

גרינווי, כאמור, פותח את הראיון שנעשה עמו על עבודתו המשותפת עם דה קירסמייקר, באמירה מתריסה האופיינית לו:  "לא ניתן לצלם מחול". הוא טוען כי המחול, מעצם טיבו כאומנות בימתית, דורש מהצופה התבוננות אקטיבית, המסוגלת לראות באופן בו-זמני את התמונה הדו-מימדית ואת התמונה התלת-מימדית, את התמונה הרחבה ובו-בזמן את אין סוף הפרטים הקטנים. ואכן קיימת במחול ההנחה שהקהל יראה בו הן את הצורה והן את התוכן, הן את הגופים המתנועעים על הבמה והן את הדמויות האנושיות. את הקומפוזיציות בחלל כמו גם את הבעת הפנים או תנועת האצבע של הרקדן.
בקולנוע לעומת זאת, המבט של הצופה מובל כל הזמן, המצלמה והעריכה מספרת לצופה מתי להסתכל מקרוב ומתי להסתכל על התמונה הרחבה, תנועת המצלמה מייצרת מתח או קסם או ריגוש באופן שמנסה כל הזמן להיות אפקטיבי, ספציפי. הקולנוע מוביל את הצופה יד ביד, כדי לגרום לו לחוות בדיוק את מה שהמצלמה רוצה שיחווה, בדיוק ברגע שהמצלמה רוצה שיחווה אותו. המניפולציה היא הרבה יותר דומיננטית. בו-זמניות כמעט איננה קיימת.

גרינווי מדמה את הצפייה במחול לצפייה במסך מפוצל בקולנוע. גימיק קולנועי זול לדבריו, שאינו באמת מתקבל על הדעת. בעוד המחול משיג בו זמניות באופן אינסטינקטיבי, הקולנוע נאלץ להזיע כדי להשיג זאת.

לדעת גרינווי, ההבדל בנקודות המבט ובאופן המבט בין שני המדיומים הוא סתירה שאין ממנה מוצא.
לדבריו, יצירת 'רוזה' הייתה מאבק מתמשך בידיעה שאין לו סיכוי להצליח לצלם מחול באופן שיבטיח את ההמשכיות ואת החופש שיש ביצירה הבימתית. לטענתו, אפילו כיום, כאשר הוא מתבונן ביצירה שלו עצמו, הוא מתוסכל מכך שהרגע של הקאט מייצר קטיעה, חוסר נוחות ויציאה מריכוז. מדבריו עולה התחושה שהוא נאבק בקאטים, נאבק בתנועות המצלמה, ונמצא במלחמה עם כל מה שעליו לא לעשות, בגלל החשש להרוס את המחול הקיים. מה שמוביל לשאלה – מה נוסף על המחול אם בכלל, בעת האדפטציה שלו לקולנוע?

האם הקולנוע הופך את המחול לנגיש יותר? האם הוא הופך אותו לדרמתי יותר? סיפורי יותר? ואולי מה שמועצם הוא דווקא האסתטיקה, או הדגש על התנועה עצמה? במילים אחרות – האם וידאו דאנס הוא יותר מחול או יותר קולנוע?

צפיתי בעבודה 'רוזה' לפני שקראתי את הראיון עם גרינווי, וצפיתי בה שוב אחרי שקראתי אותו. בצפייה השנייה הרגשתי אותה עדינות וזהירות של המצלמה שגרינווי מדבר עליה, המצלמה והעריכה כמו פוחדות לפגוע ביצירת המחול. יש תחושה שהקולנוע בא לשרת את המחול, אבל עם זאת הוא גם יוצר פן שלא היה יכול להתקיים ביצירה הבימתית – מתוך הלוקיישן, הלבוש והסאונד נוצר סיפור. דרמה.
גרינווי פנה אל קירסמייקר בהצעה לשיתוף פעולה לאחר שצפה במופע 'רוזס דנסט רוזס'. בדיעבד, כאשר  נשאל מה גרם לו לפנות אליה הוא ענה בפירוש שהמחול שלה הוא פשוט "מאוד מאוד סקסי".
עם זאת, היחס של גרינווי ושל קירסמייקר לגוף, הוא, לדבריו, יחס שונה בתכלית. גרינווי מספר בגאווה כמה קירסמייקר שונאת את הדם בסרטיו, בעוד מה שמעניין אותו הוא בדיוק אותו עיסוק באברים הפנימיים ובנוזלי הגוף: "בתוך החרא, הזרע, הדם, שם נמצא הקיום החייתי האנושי. יש לנו פה ויש לנו תחת והכול מסתובב ביניהם. היא (קירסמייקר) לא מתעסקת עם הדברים האלה".

גרינווי מעיד על עצמו - והסרטים שלו בוודאי מאמתים את הטענות הללו - שהחומרים האלה הם התמות המרכזיות שמניעות אותו. אבל כשהוא בא לצפות ביצירת מחול הוא רואה רק רקדניות יפות וקווים וצורות בחלל. כיצד זה יתכן? מדוע הוא מפשיט את המחול מהחומרים הקיצוניים שמעניינים אותו? מדוע המחול נתפס עדיין כאומנות טהורה, נקייה, שמימית, סקסית? האין זו התייחסות פטרונית למחול?
וכאן אולי הזמן לחזור לדיון על הסקס-אפיל של המחול. גרינווי מודה שפנה אל קירסמייקר בגלל שחשב שהעבודה שלה היא סקסית. וכמובן שהיא סקסית: קבוצה של נשים, צעירות, רקדניות, מתנועעות על הבמה. זה נשי, זה גופני, זה סקסי. כגבר הוא מביט ברקדנית ורוצה לכבוש אותה. כקולנוען הוא מביט במחול ורוצה לצלם אותו.

אילו גרינווי הכניס אל תוך העבודה המשותפת עם קירסמייקר את כל אותם תמות אפלות שהוא מתעסק איתן, 'רוזה' היתה יצירה שונה לחלוטין. האם יכול היה להיות לזה מקום בכלל בתוך היצירה הזאת? כנראה שלא. המפגש בין גרינווי לקירסמייקר הוא מפגש של קווים, של צורות, של ארכיטקטורה; המחול של דה קירסמייקר הוא נקי, הוא צורני, הוא אדריכלי, וזה גם הכיוון ממנו הגיעה לדעתי המשיכה של גרינווי. גרינווי נמשך לצורניות של המחול שלה, לא לדם ולנוזלים האחרים, שהרי אלו אינם קיימים שם. כמי שמגיע מציור, ומתעסק לאורך הקריירה שלו בגרפולוגיה, נומרולוגיה, אדריכלות, הוא מצא בקירסמייקר את השותפה המושלמת, ולדעתי בצדק.

הסקסיות שהוא ראה בה אינה בעיסוק שלה בתמות האפלות שהוא מתעסק בהן, הסטייה המשותפת שלהם היא הריגוש מהקו, מהחזרתיות, מהכפייתיות, מהצורניות ומהאסתטיקה הקרה. שם נמצאת נקודת המפגש בין שני האומנים האלה. וכמובן שאין מקום יותר מתאים מאשר מקדש אדריכלי מפואר כמו זה שנמצא בין כותלי בית האופרה בגנט.

אם כן, יש פה שני אנשים מאד שונים, עם איזו סטייה משותפת, שמנסים ליצור יצירת אומנות כשני יחידים שווים, כזוג. דרך ההתאהבות, בדיקת הגבולות, החשד, העדינות ומשחקי הכוח, הם יוצרים יחד מערכת יחסים. וכמו במערכת יחסים, אין מפסידים, מנצחים או צודקים, יש רק חיפוש מתמיד אחר האפשרות הקלושה שאולי אפשר יהיה להסתדר יחד.

מצפייה בעבודתם המשותפת של גרינווי וקירסמייקר, מתקבלת תחושה מאד חזקה שבכל זאת ניתן לצלם מחול, אבל החיפוש הוא ללא ספק ארוך, מייאש לעיתים ומלא סימני שאלה. וכך הוא צריך להיות, לא?
ובינתיים, נותר לנו רק לנסות נואשות להפריך את נקודת המוצא של גרינווי, ולהצליח לצלם מחול.

'רוזה'
בימוי: פיטר גרינווי, ע"פ כוראוגרפיה של אנה תרזה דה קירסמייקר.
צילום: Sacha Vierny רקדנים: Nordine Benchorf & Fumiyo Ikeda
מוסיקה: בלה ברטוק - קונצ'רטו לכינור.
1992, 35 מ"מ, 20 דק'.