אם אין קמח, אין תורה

אבי פלדמן

אם אין קמח, אין תורה

ביקשנו מאבי פלדמן, מי שהיה המנהל האמנותי והאוצר של שלושת פסטיבלי הוידאו דאנס שהתקיימו בסינמטק תל אביב, להשתתף בגליון הנוכחי של מעקף, ולכתוב תחת הכותרת ראשי אישי. פלדמן ביקש להעלות במאמרו דווקא סוגיה הקשורה בהיבט הכלכלי הכרוך בעשייה זו, והוא מפנה שאלות נוקבות כלפי מנהלים אמנותיים, אוצרים וגם אמנים ויוצרים בתחום.

הפורום הדוקומנטרי הראשון של ברלין התקיים לראשונה בחודש יוני 2010, ב"בית תרבויות העולם", אחד ממרכזי התרבות הגדולים בעיר. הפורום מתעתד להיות מעין ביאנלה, אשר במרכזה חקירת השימוש באמצעיים דוקומנטריים בדיסיפלינות שונות, החל מקולנוע דוקומנטרי וכלה באמנות הפרפורמנס. הפורום אירח במהלך חמישה ימים ארוכים מגוון רחב של דוברים אשר הציגו, אצרו ושוחחו למכביר אודות 'הדוקומנטרי' בעבודתם וביצירתם.

ראוי בהחלט לכתוב בישראל אודות הפורום ולהציגו בהרחבה עבור הקהל הישראלי משום הנושא המרתק והעכשווי, אך גם משום שרבים ממשתתפיו היו ישראלים ופלשתינאים, בעבר או בהווה, שעסקו רבות בסכסוך הישראלי-פלשתינאי - החל במנהלת האמנותית ויוזמת האירוע, הילה פלג, ילידת ישראל העוסקת רבות באמנות ובאמנים מאיזור המזרח התיכון, וסרט שיצרה הוצג בפסטיבל וידאנס השני, וכלה בבמאי ובמפיק הקולנוע אייל סיון, אשר הנחה ואצר מספר פאנלים בפורום.

הקדמתי מילים אודות הפורום, מאחר שאני מבקש להתייחס אליו כאל אפשרות מעניינת לצורת עשייה והתייחסות לאמנות רב-תחומית. המושג האחרון הפך להיות כה שחוק עד שאיבד לדידי במובנים רבים את משמעותו. לפיכך, הפורום הדוקומנטרי הראשון משמש עבורי דוגמא לאופן שבו ניתן להפיח מחדש רוח במושג אמנות רב-תחומית - באמצעות העמדת 'האמצעי הדוקומנטרי' במרכזו, קרי באמצעות העמדת נושא רוחב הנוגע לתחומי עיסוק רבים. בדרך זו של העמדת מרכיב מובחן שניתן למצאו במגוון רחב של תחומים ועיסוקים, הצליחו מארגני הפורום, אם יותר ואם פחות, לבחון תוכן ולהטעינו מחדש ב'אמנות הרב-תחומית'.

מספר ימים קודם לכן, התקיים במסגרת אירועי 'מתחת להר' בירושלים פסטיבל הוידיאו/דאנס הבינלאומי הרביעי. הפסטיבל נערך לראשונה בחסותו ובהפקתו של ביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, ואני אצרתי במסגרתו מספר תוכניות של וידיאו דאנס פרי יצירתם של אמנים בינלאומיים שונים. על אף שמדובר באירועים שונים וההשוואה בינהם איננה ברורה מאליה, במהלך הימים שביקרתי בפורום הדוקומנטרי חשבתי רבות אודות פסטיבל הוידיאו דאנס.

בשנת 2006 יזמתי את יצירתו של פסטיבל 'וידאנס' בסינמטק ת"א. מראשית דרכו ניסה פסטיבל וידאנס להתמודד עם השאלה 'מהו וידיאו-דאנס' דווקא בדרך שהיא מעין התחמקות מוסכמת מראש מלהגדיר את התחום ולהעמידו בקטגוריות מובחנות. נדמה לי כעת, כי לאחר מספר פסטיבלים שנערכו בישראל ומתוך התבוננות ומעקב אחר התפתחות התחום מחוץ לישראל, כדאי לבחון התייחסות לוידיאו-דאנס מתוך נקודת חשיבה דומה לזו שהוצעה בפורום הדוקומנטרי בברלין. מעניין ומסקרן אותי לדעת עד כמה הדבר אפשרי בישראל, שכן הניסיון שלי במסגרת שלושת הפסטיבלים הראשונים, לקדם מסגרות שהן מחקריות מיסודן ומכוונות אל עבר לקיחת סיכונים אמנותיים וניסיוניים יותר לא צלח לרוב. אמנם, שלוש שנים לניהול פסטיבל וביסוסו נחשבים לתקופת זמן קצרה מדי, אך לעניות דעתי גם פסטיבלים מבוססים וותיקים יותר בישראל לא הצליחו, או שמא לא חפצו, לקדם מסגרות ניסיוניות יותר ועל כך עלינו בהחלט להצטער.

ניתן לומר כי קדחת הפסטיבלים שפשטה בישראל מצביעה על מגוון רחב של תחומי עניין ועשייה, אך הדבר בא לרוב על חשבון פיתוח מחשבה ומשאבים שהם ארוכי מועד. המאבק הבלתי פוסק הקיים בישראל אחר תקציב מונע ממנהלים אמנותיים, אוצרים ובאופן דומה גם מאמנים ומיוצרים את ההתבוננות המתבקשת בכל עשייה שהיא.

כאן אני מבקש לשוב אל הפורום הדוקמנטרי, אשר מלבד הדיונים, ההרצאות והקרנות הסרטים, נתן מקום גם לעבודות פרפורמנס. בפורום הוצגה עבודתו החדשה של הרקדן והכוריאוגרף סוויר לה רוי, 'תוצר של נסיבות אחרות'. לה רוי, הנחשב לאחד מהכוריאוגרפים הבולטים באירופה בחמש-עשרה השנים האחרונות וכמעט שאיננו מוכר בישראל, תיאר במשך שעתיים תהליך מחקר ויצירה שהחל בעקבות הזמנה של הכוריאוגרף בוריס שארמץ (עוד כוריאוגרף אירופאי רב השפעה וכישרון שמעולם לא הציג בישראל).

הקרנה מתוך המחשב האישי של לה רוי העלתה תכתובת אימיילים קצרה בין השניים, במהלכה הזכיר שארמץ ללה רוי פגישה שנערכה בעבר בין השניים. לדברי שארמץ, טען לה רוי שהוא יכול להפוך עצמו לרקדן בוטו בתוך שעתיים. לה רוי, שאינו בטוח אם אכן כך היה, נענה לקריאת שארמץ להשתתף באירוע במסגרת תוכנית 'מוזיאון המחול' של שארמץ. נדמה היה שלה רוי מתכוון ברצינות להפוך לרקדן בוטו באותה המידה שהוא איננו רציני כלל וכלל כלפי כוונה זו. לענייננו, ומבלי להיכנס לכל מרכיבי המופע ומשמעותיהם, ניתן להקיש מכאן על המהלך המחקרי/מחשבתי של הפורום הדוקומנטרי – פירוקו ובחינתו של מדיום מתוך התייחסות למרכיב/ים מסוימים שלו.

avi

Products Of Other Circumstances by Xavier Le Roy. Photographer: Vincent Cavaroc

חשוב לי להדגיש שוב, כי אינני מבקש לכתוב מאמר ביקורת על עבודתו של לה רוי כפי שאינני מבקש לכתוב ביקורת על אירועי הפורום הדוקומנטרי. במקום זאת, אני מבקש לחלוק איתכם מחשבה נוספת שעלתה בראשי בעת שצפיתי בעבודה זו של לה רוי. לדעתי מתייחסת מחשבה זו, בצורה כזו או אחרת, לאחת הסוגיות המרכזיות שאני מבקש להעלות במאמר זה- העשייה האמנותית ומחירה.

לכאורה, לה רוי איננו מסתיר דבר בפני הקהל, וחושף לא רק את מהלך החיפוש האמנותי שלו אחר אותו 'מרכיב' ההופך רקדן לכדי רקדן בוטו בתוך 120 דקות, אלא גם, ואולי אף חשוב מכך, את הסכום שהועמד לרשותו לצורך הפקת המופע. אם זיכרוני איננו מטעה אותי, מדובר בסכום של כ-1,000 יורו, ואם זכרוני מטעה אותי, עדיין לא היה זה סכום גבוה מזה בהרבה, שכן גם לה רוי עצמו תמה לגבי הסכום שאיננו מספק כלל ועיקר. למרות זאת, לה רוי מחליט להמשיך בהרפתקה ולחקור בשאלת הפיכתו לרקדן בוטו, וזאת על אף שהוא יודע שהסכום איננו מכסה מאום מעבודותו הממושכת והמאומצת. הקונפליקט הזה שבין הסקרנות והרצון להמשיך וליצור ולחקור אל מול מיעוט האמצעים הכלכליים שב ועולה בעבודתו של לה רוי, והוא ממשיך ומתוודה לגבי סכומים נוספים. במהלך המופע הוא מגלה לקהל שהשתכר בשנת 2009 סך של 29 יורו לשעה. הסכום ואופן חישובו התגלו ללה רוי באמצעות טופס שנשלח אליו על-ידי רשויות המס בצרפת, בה הוא משלם את מיסיו. בשיחה עם הקהל לאחר המופע נעשה ברי שלה רוי איננו יכול להסכים עם אופן חישוב זה, שכן הוא מחשיב עצמו לאדם העובד 24 שעות ביממה. ניתן לשער, שרשויות המס בצרפת, או בכל מקום אחר, איננן מחשבות שכר ושעות עבודה בדומה לאופן שבו לה רוי מחשב את זמנו ואת שכרו הראוי.

המהלך שמציע לה רוי מעניין הוא, על אף שהוא עצמו נופל לאותה המלכודת אליה נופלים רבים וטובים – קיום עשייה אמנותית ויצירתית גם כאשר אין לצידה שכר המצליח לכסות ולו במעט את המאמץ המחשבתי וההפקתי הנדרשים. לה רוי טוען במהלך המופע, שהעובדה שאמנים אינם זוכים לשכר ראוי לעמלם מביאה אותם למעשה ליצור שוב ושוב את אותן העבודות, בגין מגבלת התקציב והזמן. גם המופע של לה רוי יש בו משום חזרה על נושאים שעסק בהם הוא עצמו זה מכבר. אולם, העובדה שלה רוי נחשב לאחד הכוריאוגרפים הבולטים באירופה, מאפשרת לו להעתיק את מקום מושבו בהתאם לגורם המממן, וכך הוא משתכר באופן משמעותי יותר מרוב הכוריאוגרפים. עובדה זו מאפשרת לו ליצור ולהוסיף ולהתקדם במחקרו, וזאת בניגוד ליוצרים רבים אחרים.

האם מדינת ישראל תשכיל לתמוך בצורה ניאותה, ראויה ובלתי מבישה באמנים ויוצרים ישראלים? האם אמנים ויוצרים ישראליים ימשיכו ליצור ולפעול בכל מחיר ובכל שעה? ברור לי, כי כפי שהדברים מתנהלים כעת, אין בישראל שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות בה במידה שאין שינוי בתפיסת המציאות - מדובר בבעיה שהיא תוצר של התנהלות ארוכת שנים, הן של 'קברניטי המדינה' והן של האמנים והיוצרים החיים בישראל. התוצאה, המוכרת כבר לכולנו, היא מעבר של יוצרים מוכשרים אל מעבר לים.

מעניין להשוות זאת ל'בריחת המוחות" של הון אנושי הנחשבת לבעיה דחופה ומיידית בישראל ולהכיל את אותם הפרמטרים ותוכניות כלכליות על אמנים ויוצרים. ממשלת ישראל החליטה בחודש מרץ 2010 על הקמת מרכזי מצוינות "לשם קידום מחקר מעמיק, פורץ דרך וחדשני". הממשלה מיהרה ופרסמה 'קול 'קורא' לפיו הקציבה עבור תוכנית חומש זו סך של 450 מיליון ש"ח, אשר יוקצו לתמיכה בארבע תחומים בלבד – כולם מתחום המדעים. ההערכה היא, כי הקמת המרכזים תביא להחזרתם של עשרות חוקרים ישראלים מחו"ל, אליהם יצטרפו צוותי חוקרים מיומנים לא ישראלים מחו"ל. למותר לציין, כי בדומה לתחומי מדעי החיים והרוח, לא כוללת התוכנית את תחום האמנות. טוב היה אם מנהלי מוסדות אמנות ותרבות, אמנים ואוצרים החיים ויוצרים בישראל היו משכילים להבין, בדומה לחבריהם מתחומי המדעים, שאין זהו כורח המציאות לעבוד ללא תשתית וללא תמורה, והיו חוברים לשם הקמתם ותקצובם של מרכזי אמנות ותרבות, בדומה למרכזי המצוינות, התומכים למצער אך ורק במדענים ובמהנדסים.

BERLIN DOCUMENTARY FORUM 1 (June 2-6, 2010) was held at the Haus der Kulturen der Welt, Berlin

* פסטיבל הוידאו/דאנס 2010 של ביה"ס לתיאטרון חזותי התקיים במסגרת פסטיבל "מתחת להר", ובחסות קרן שוסטרמן, פסטיבל ישראל, המועצה הבריטית, תוכנית בי-ארטס, משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים.
** כל הזכויות על המאמר שמורות לכותב.

.