על מחיאת הכפיים

הלל קוגן

על מחיאת הכפיים

 

שלוש מאות וחמישים אנשים יושבים יחדיו בחושך באולם תיאטרון קטן. שלוש מאות וחמישים אנשים שיצאו מביתם מצוידים בתעודות זהות, וברגע שהתיישבו להם על המושבים המרופדים הממוספרים הפכו לשלוש מאות וחמישים פניה של האנונימיות השחורה. שלוש מאות וחמישים שופטים ללא הכשרה אקדמאית, הממתינים לפושעים שישחזרו את פשעיהם.

הבה נחשב: שלוש מאות חמישים זוגות כפות ידיים, אם אף אחד מהם לא קטוע יד חלילה או נכה בשתי ידיו, לא עלינו. נצרף לחישוב דקה של מחיאות כף, בממוצע שתי מחיאות בשנייה, כלומר מאה ועשרים מחיאות, כפול שלוש מאות וחמישים זוגות ידיים, שוב בפוטנציה כמובן, זה נותן ארבעים ושתיים אלף מחיאות. מספר לא מבוטל. ואם מחיאות הכפיים יימשכו שתי דקות זה כבר שמונים וארבע אלף מחיאות. אבל נדמיין שאחרי כחצי דקה המחיאות החופשיות יתאספו להן כמו להקת ציפורים, וכל הקהל יחדיו ימחא כפיו בקצב אחיד, בשל טבען האיטי יותר נספור כאן כשלוש מחיאות בשתי שניות, למשך עשרים שניות למשל, אז זה נותן שלושים מחיאות לאדם למשך עשרים השניות, שזה יוצא עשרת אלפים וחמש מאות לקהל כולו. מרשים. למרות הכמות הפחותה, יש למחיאות הקצובות הללו, המוסיקליות, יותר כוח. הן מראות כמה ההמון חזק וכמה רחוק הפרט מוכן להיסחף אל תוך עדר של כבשים המתגבש לו באולם, בדמות כיתה בשיעור ריתמיקה.

מקובל במערב כי מחיאות כפיים הן אות להערכה. בביקוריי בארצות שונות אני נוהג לבחון את תצורות מחיאות הכפיים וביטוין התרבותי הייחודי. להפתעתי גיליתי שהמחיאות הקצובות הן דפוס ישראלי בעיקרו. נו, עם סגולה שכזה. אנחנו טובים בלהיות עדר.

בפורטוגל למשל, נדמה כי לפעמים הקהל מתבייש למחוא כפיו, וגם מתבייש לצחוק או לבכות ובכלל להביע רגשות בפומבי זה דבר שלא יאה ולא נאה לאומה אריסטוקרטית שפעם כבשה את ברזיל ועוד כשליש מאפריקה, עד שהתדרדרה למעמד השותפה הנחותה ביותר של האיחוד האירופי. מחיאות הכפיים של הפורטוגלים נשמעות לי כה רדודות וחסרות כוונה פנימית, עד כי נדמה שהן נעשות מתוך מעין "נגמור עם זה מהר ואולי נספיק להגיע לחניון להוציא את האוטו לפני שאר האורחים בקהל"...

הגרמנים והאוסטרים לעומת זאת, עמים הידועים בכבוד שהם רוחשים ליצירות תרבות, וקצת פחות כבוד שהם רוחשים להבדלים התרבותיים, אוהבים להוסיף למחיאות הכפיים גם רקיעות רגליים. התוצאה היא רעש מרעיד שהוא כעין שילוב של צליל הברד הנוקש על גגוני פח (בזכות הרגליים), וקולם הקריספי משהו של רבבות זבובים ברגע שהם ניצלים בו זמנית על אורו הכחלחל של קוטל חרקים חשמלי. מה שאולי מסייע להתלהבות הקהל בעמים הגרמניים ולאופיו המשוחרר מעכבות, הוא אולי שתיים-שלוש כוסות יין/בירה ששוחרי התרבות נוהגים ללגום טרם המופעים, וזאת כדי לסמן קו הפרדה ברור ומדויק בין חיי השגרה האפורים (אנחנו אמרנו ארבייט מאכט פריי???) לבין חיי הפנאי הצבעוניים, לעתים נטולי רסן. אין כמו לסיים לילה של תרבות ובילוי בהקאה תחת פנס רחוב.

העם הספרדי, הידוע בחוסר הטאקט ובביקורתיות המוחצנת שלו, עם שאינו מתבייש לומר את מה שיש לו לומר, ורצוי שזה יהיה כאן ועכשיו כי אחר כך יהיה מאוחר מדי ללכת לתא הווידויים שבכנסיה ולהתנצל על בעילת המזכירה ללא ידיעת האישה, שגם היא, איזו הפתעה, מזכירה, וגם היא מצידה כבר ביקרה היום בכנסייה, בדרכה חזרה מהעבודה, למלמל מול הצלוב הקדוש עשרים אבינו שבשמיים, ולכרוע ברך (שקצת קשה למצוא אותה בין הירך לקרסול שנראים אצל הספרדיות אחרי גיל ארבעים, איך לומר, אותו הדבר) כדי לכפר על כך שהניחה לבוס לבעול אותה במחסן צרכי המשרד בשעה ששאר העובדים פרשו לסייסטה... נסחפתי. איפה היינו? אה, כן: הספרדים רוצים לבקר את יצירת האמנות כאן ועכשיו, והם אינם מהססים לעשות זאת תוך כדי המופע, אם בקריאות לעבר הבמה, ואם בשיחה קולנית עם הזר היושב מאחוריהם, ובמיוחד בזמן מחיאות הכפיים. מחיאת הכפיים אגב, משמשת בספרד לא רק להבעת הערכה לאמנים, אלא גם ככלי הקשה זול ונגיש.

התוצאה היא מפגן קואורדינציה מופלא וייחודי בין היכולות הקוליות, תנועות השפתיים ותנועות הידיים המכות זו בזו בקצב הפלמנקו. ככל שהמחיאות רמות ורועשות יותר, כך צריך הספרדי להגביר את קולו ואת תנועת שפתיו כדי שקולו יישמע לעבר חבריו היושבים בשורות סמוכות. הם פשוט חייבים לשמוע מיד מה הוא חושב על המופע, כלומר, כל הקהל באולם חייב. חייבים להוציא הכל ומהר, לפני שיוצאים אל הפואייה ולפני שמותירים מאחור את החוויה האמנותית, שתישכח לה, הכלבה המזורגגת, שגזלה מהכיס שלושים אירו טובין וטקילין ובשביל מה? בשביל לשמוע אותה צורחת? טוב, לא נתרגז, למרות שזה התחביב המקומי. העיקר שמחאנו כפיים כמו מטורפים.

הרוסים ושכניהם מודדים את עוצמת מחיאות הכפיים על פי המדד הכללי באולם. מרגישים מה הנטייה בשטח, וכך יודעים כמה צריך להשקיע במחיאה. מה שנקרא בשפת הקומוניזם, טובת הכלל. הרוסים כאמור, הפנימו.

נחזור אלינו.

אהובים עלי במיוחד אמני מוסיקה הנוהגים להפעיל את הקהל בהזמנתם למחוא כפיים לפי קצב המוסיקה, במהלך ביצוע שיר. מטרתו הכפולה של המנהג, הפופולרי למדי, היא מחד גיסא להאדיר את כוחו של המוסיקאי לכדי רמת כוכבות, כפי שנאמר: "מיהו כוכב? זה המנהיג את קהלו וגורר אותו למרות רצונו להניע את ידיו הרדומות זו כלפי זו, במבוכה, ויש אף לומר, לא תמיד בקצב המתאים לשיר המנוגן, וזאת על מנת שלא ייחשב חלילה שאין הוא נהנה" (שם, עמ' 106). מטרתו השנייה של המנהג היא להחזיר את היושב בקהל אל זיכרונות ילדותו, אל קבלת השבת של הגננת עליזה הניצבת במרכז חצי הגורן, מוקפת בילדים צמאי מיץ ענבים, המוחאת כפיה במבט מאיים אך בשפתיים חייכניות, שעה שהפומלות בחזייתה מתנגשות זו בזו עם כל מחיאה. מה שנקרא מחיאות כפיים עם כל הלב.

אבל מאין הגיע אלינו המנהג הזה של מחיאת כפיים? ומדוע דווקא כפיים? מדוע בסוף ההצגה לא חלצו אבותינו את נעליהם, אם היו להם בכלל, ומחאו בכפות רגליהם? מדוע לא בחרו להם כמנהג להערכה את היריקה או את הנפיחה למשל? ולמה לא העלו את התיאטרון באש?
ברומא העתיקה נהוג היה להביע רמות שונות של הערכה בצלילים שונים המופקים באמצעות כפות הידיים: הקשה באצבע צרידה, מחיאה בכפיים פתוחות או באגרופים (לא לנסות את האחרון בבקשה, יש הטוענים שכך נפלה האימפריה). יוצאת דופן אמנות התיאטרון, כלפיה הביעו הרומאים הערכה באמצעות שירה. אני ממליץ לעמנו היקר לבחון בחום את האפשרות הנפלאה והמאחדת הזו. אין כמו לשיר בסיומו של שייקספיר, ברכט או מיטלפונקט איזו נעימה כמו "ירושלים של זהב" הטוב והאהוב על כולם. ממילא חיפשנו לו מקום של כבוד לצד ההמנון.
ויקיפדיה מספרת לנו כי בצרפת של המאה השש עשרה התקיים מוסד ה-Claque (מחיאת כפיים בצרפתית – וסחתיין על האונומטופיאה, ז'אק). היו אלה קבוצות של מריעים מקצועיים שמחאו כפיים תמורת שכר בתיאטראות ובבתי האופרה. מטרת התארגנות זו הייתה ליצור אשליה של רמת הערכה מוגברת בעיני הקהל. סופסוף האמת יוצאת לאור. תודה ויקי, תמיד ידענו שהאמנים, חברים של השלטון, מוליכים אותנו שולל. כמה פעמים יצאנו ממופע או תערוכה ומלמלנו לעצמנו בבושה "אם זו אמנות גם החיתול המלא של סבתי עליה השלום הוא אמנות".

ועם זאת ראוי שנתבונן במוסד הקלאק הצרפתי בעין נבונה ואולי נאמץ מספר עקרונות וניישמם היום. ובעצם, מה ההבדל בין הקלאק ובין מחיאות כפיים מוקלטות? ואולי כדאי להשתמש במחיאות המוקלטות, או בעדת מוחאים מקצועיים שתוצב דרך קבע גם באולמות התיאטרון ובשאר המופעים. כך נחסוך מהאמנים את המבוכה על כך שלא אהבנו אותם כפי שהיו רוצים שנאהב אותם, ומעצמנו נחסוך את הטרחה להודות להם על שחלקו עימנו את תובנותיהם ו/או הנעימו את זמננו, ועל הדרך גם תרמנו לצמצום האבטלה.
לאחר שפשט ברחבי תיאטראות המערב, מוסד הקלאק דעך במאה ה-20. חבל.
בימינו, נראה כי ברוב מופעי האמנות המסורתיים מחיאת כפיים, יותר מאשר אות הערכה, היא רק עוד כלל מכללי הנימוס המקובלים. הצופה הממוצע לא עוצר לרגע לשאול את עצמו מדוע נהוג דווקא מנהג זה, מה הוא משרת, האם הוא מתאים לתפיסת האמנות ולתפיסת יחסי אמן-קהל של זמננו, או שמא הוא ארכאי ומבטא את עוצמתו של העדר ואת כוחו לשעבד אליו את הצופה האינדיבידואל.

היום, אמנים ואנשי רוח רבים מדברים פחות על קהל, ויותר על צופה. פחות על חווייתה של קבוצה המונית אנונימית והטרוגנית, ויותר על חווייתו של היחיד וייחודה. קשה להבין מה מקומן של מחיאות הכפיים לאורה של תפיסת יחסי אמן-צופה שכזו.

בהלכה היהודית מחיאת הכף אסורה בשבת ובמועדים משום "איסור עשיית מלאכה". אני ממליץ לאמץ את האיסור גם לימי החול. בואו של הצופה למופע ולרוב גם רכישת הכרטיס תמורת תשלום, אמורים להוות הבעת תודה מספקת לאמן, עליו לדעת להסתפק בכך. ולגבי ההערכה והביקורת, הגיע הזמן שימצאו לעצמן ביטוי אחר.

בפרק הבא, נילחם גם לביטולו של המנהג המונרכיסטי משהו של השתחוות האמן לקהלו בתום מופע.


הלל קוגן הוא רקדן וכוריאוגרף. מאז 1997 יצר כעשרים יצירות, וכיום נוטל חלק בזירת המחול הישראלית כיוצר ומבצע.