השוק השחור של חנה

ארקדי זיידס

השוק השחור של חנה

עיניים רבות, רעבות וצמאות, התקבצו במתנ"ס הערבי-יהודי ביפו ב'שוק השחור לידע ולאי ידע שימושיים' שהתקיים בספטמבר האחרון;

עיניים צמאות לשמוע, עיניים צמאות להרגיש, עיניים שואלות, עיניים חשדניות. עיניים שהתאפשר להן לרכוש זוג עיניים נוסף לחצי שעה בלבד במחיר סמלי של חמישה שקלים. שישה סבבים של חצאי שעה, ארבעים שולחנות קטנים שלצידם שני כסאות, אחד למומחה ואחד לרוכש הידע הפוטנציאלי. בעריכת חשבון פשוט, כמאתיים וארבעים אנשים זכו לפגוש פנים מול פנים בן אדם שספק אם היו מדברים איתו ונחשפים למומחיותו בהזדמנות אחרת מזו.

את חנה הורציג, האמנית הגרמניה שיצרה את השוק השחור, פגשתי לגמרי במקרה, דרך מאג סטיוארט, אחת הכוריאוגרפיות המעניינות בעיניי בסצנת המחול העולמית. בקיץ האחרון זכיתי לקחת חלק בסדנא של מאג בכפר נידח, המרוחק כשעת נסיעה מברלין. בתומו של אחד מימי העבודה, יצאתי עם כמה ממשתתפי הסדנא לשחייה בעירום באגם, כנהוג במחוזות אלו. לאחר זמן מה הגיעה למקום גם מאג עם בן לוויתה. ושם זכיתי בהזדמנות להציג את עצמי למאג באופן אישי יותר. כשסיפרתי לה על היצירה שעליה אני עובד בימים אלו, היא המליצה שאפגוש את חברתה הטובה, חנה, שתהיה בישראל בספטמבר. חודשיים מאוחר יותר פגשתי את חנה, דמות ססגונית, אישה אקסצנטרית ומצחיקה בעלת שיער בלונדיני מתולתל ואנרגיה בלתי נגמרת. הרגשתי שהיא יכולה למצוא שפה משותפת עם כל אדם, לקבץ סביבה אינסוף אנשים מעניינים ולרתום אותם לטובת כל רעיון שמייצר ראשה הפרוע, וזה הרי מה שכל אמן שואף אליו: ליצור דיאלוג ותקשורת עם קהל בצורה ישירה או עקיפה.

השוק השחור של חנה הינו מאורע מפתיע. זהו שוק של מומחים מתחומים שונים אשר נבחרו בקפידה ומבעוד מועד על ידי צוות תחקירנים מסור וקפדני. מומחים אלה מציעים שיחה על הנושאים הכי בועטים בסדר היום הפוליטי, החברתי והכלכלי, וגם על דברים שנראים חסרי משמעות, ומקבלים הכרה במשמעותם בעצם בחירת המומחה לומר אותם. זהו מופע חברתי, פרפורמנס של ידע וצבירתו, מיצג אשר השותפים בו הם עיניים שחולפות על פנינו ברחוב יום יום, בלי שנדע שהן שייכות למומחים אמיתיים ולפרפורמרים המקצועיים ביותר בתחומם. מופע, שהתרגשות אוחזת בך כשאתה נמצא בתוכו, ועצבות עוטפת אותך כשאתה יורד לעומקו. איזה מאמץ נדרש ממך כדי לדבר, כדי להקשיב, כדי לפגוש בן אדם, כדי לשמוע וכדי להשמיע?

היה לי חשוב לקחת חלק במופע אבסורדי ומרגש זה. כשפגשתי את חנה בתל אביב, הבעתי את רצוני לקחת חלק באירוע בתפקיד כלשהו. חנה הציעה לי להיות אחד מחמשת המארחים האחראים על מהלכו הסדיר של האירוע. התפקיד כלל את סידור השולחנות והכיסאות בין הסבבים, הגשת כוסות מים ופינוין, דאגה לצרכים השונים של המומחים והצרכנים, ושמירה על קור רוח במקרה של קליינטים לא מרוצים שעשויים להפר את הריכוז של באי השוק. נעניתי לאתגר מבלי להסס. הרי אין תפקידים קטנים במופע שאתה מאמין בו, ועצם הנוכחות בו היא זכות.

השוק נערך זו הפעם השתיים עשרה לאחר שביקר בברלין, וינה, איסטנבול, המבורג, גרץ וליברפול. ביפו-תל אביב, מעצם הבחירה לקיימו בשכונת עג'מי, מקום שמנציח את ההיסטוריה הקשה אותה נושאים מקומות רבים בארץ הזאת, קיבל השוק השחור משמעות נוספת, פוליטית יותר, אוטופית. עג'מי היא שכונה מלאה חורבות הרוסות שבהן מתגוררות משפחות שלמות, שכונה שבה נהרסים בתים בעקבות צווי פינוי בלתי הגיוניים, ובמקומם קמים בתי פאר שממשיכים להנציח את הפערים והקרעים על האדמה השסועה הזאת. הבחירה להביא למקום משב רוח רענן של תקשורת והדברות קוסמת לי, זהו אתגר גדול שחשוב להעמידו בפני עינינו המבולבלות והמסונוורות מתכניות ריאליטי המציגות ניצחון שתמיד מסתכם בהדחת אחרים.
 
אני וחבריי למלאכת האירוח קיבלנו את התפקיד הקל, שנמצא בסופה של שרשרת תלאות שעוברים הקונים הפוטנציאליים במסעם אל השולחן הנחשק ואל מומחה פרטי משלהם. בתחילת האירוע חנה נכנסה לאולם הממוזג, כולה נסערת: "הם חיות שם בחוץ"', טענה. אנחנו חייכנו, והזכרנו לה שהזהרנו אותה מבעוד מועד. כולנו תהינו איך יעבור הקונה הישראלי אירוע מערב אירופאי מסוג זה, שבו צריך לעמוד בתור ולרכוש מוצר המוגבל מאוד בכמותו. עם חנה הגיעה פמליה קטנה שהייתה שותפה לשווקים שחורים קודמים. אחת מבנות הפמליה הייתה על סף בכי כשאחד הלקוחות העומדים בתור נזף בה כיוון שחייכה יותר מדי. "'זה רק משחק", המשיכה חנה להתפעל מדפוסי הצריכה של המצטופפים בחוץ.

arkadi

השוק השחור לידע ולאי ידע שימושיים, יפו, 2009. צלם: ינאי טויסטר

כל סבב שיחות בשוק השחור מתחיל במכה רועשת על גונג ענק, אחריה מהבהבות בעליצות המנורות התלויות מעל כל שולחן, והאורות מעומעמים באיטיות. אז מתחיל חלקו המרכזי של המופע. הקהל שוקע לחצי שעה של דיבור והקשבה 'על רוחות רפאים של ידע, ידע עלום ובלתי נראה' (כך הוגדר נושאו של השוק היפואי). רוחות רפאים רבות אכן מתעופפות מעל המתנ"ס הערבי יהודי ביפו ועל החוף הסמוך לו. החוף מכוסה דשא ירוק וחדש שהונח זה מכבר, מחליף פסולת בניין ושיירי בתים הרוסים. הפסולת, אגב, הובאה לרצועת חוף פסטורלית זו בשנות השבעים, מתנת העיר הלבנה, והייתה מונחת שם במשך כשלושים שנה. נהגתי לטייל שם עם הכלב שלי בשנים שגרתי מעבר לפינה. אז עוד לא הבנתי על איזו אדמה זועקת אני פוסע, בעודי אוסף שברי קרמיקה מבתים הרוסים, שהפכו לימים לשולחן פסיפס מעורר התפעלות.

צלילי הגונג שברו את המתח והריכוז באולם פעם אחר פעם, בתחילתו ובסופו של כל סבב. חנה, המארחים, ואני ביניהם, התרגלנו לאינטראקציות עם הצרכנים שלנו ונדמה שגם הם הבינו את מהלך העניינים ונהגו ביתר סבלנות. הקונים המאוכזבים שלא זכו לרכוש לעצמם מומחה שקעו לתוך ארבע מאות האוזניות שחולקו בחינם. באוזניות אלו שודר הרדיו של השוק השחור, שישה ערוצים המקליטים את הנעשה בשישה שולחנות נבחרים ובהם שיחה ערה. ניתן היה לומר שהרוב הגדול של הנוכחים באולם שקעו בשיחה או בהקשבה לאחת. הזמן עבר, והסקרנים הסובבים את המתחם המרכזי השקוע בשיחות, ניסו לתפוס חלקיקי אינפורמציה שהתעופפו באוויר ומקורם במאה מומחים, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים.

מקרה אחד הפר את האוטופיה הזו והחזיר אותי לאדמה, למציאות. לפני שהתחיל אחד הסבבים, בעודנו מרוכזים במלאכתנו הקדושה ובעמידה בזמנים הקצובים לנו, נאלצנו להתמודד עם מצב מביך: לאחד המומחים בשולחן שהיה באחריותי לא הגיע לקוח. לראשונה באירוע, שולחן מומחה נותר ריק. בדיקה זריזה העלתה שהרצאת המומחה מתקיימת בערבית ומבין מאות הלקוחות שהגיעו לאירוע לא נמצאו מספיק דוברי ערבית שיכלו להבינה. זאת למרות המאמצים האדירים של מארגני האירוע להביא את תושבי השכונה לשוק שהתקיים בחצר ביתם.

בתחילת שנת 2009 החלטתי לשתף פעולה עם אמנים מהמגזר הערבי ביצירת העבודה החדשה שלי. זוהי עבודה אשר במרכזה דיון בתקשורת בין שני המגזרים, בסיבות לניתוק ביניהם ובקשיים המתעוררים במהלך ניסיונות ההתקרבות. נדרשו חודשים רבים בכדי למצוא שותפים אשר יסכימו לשתף פעולה בפרוייקט מורכב זה, הסכמה שאינה מובנת מאליה. חזרות רבות שלנו הופכות לשיחות ארוכות על מהות מפגש כזה ועל מהותו וחשיבותו של פרוייקט מסוג זה, תהיה תוצאתו הבימתית אשר תהיה. הפחדים והחששות עולים: כיצד תתקבל עבודה זו בשני המגזרים? מה דחף אותי ליצור אותה? אילו כוחות נפשיים נדרשים בכדי לפתוח תיבות פנדורה של שתי חברות מצולקות אשר נלחמות על זכותן לשרוד?

פרוייקטים רבים יוצרים שיתופי פעולה דומים, אך למעשה מנציחים ומאדירים את הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין שני המגזרים. מגזרים אשר חייבים להסתכל תחילה עמוק פנימה ולעשות חשבון נפש, אך נדמה שרק מתרחקים מעצמם וזה מזה ככל שהזמן עובר. האם הפרוייקט שלנו יהיה שונה? חששות אלו שבים ועולים במהלך התהליך היצירתי וגורמים לנו לעבוד במשנה זהירות. אותה זהירות מכתיבה סוג מסויים של תקשורת, כזו המחייבת הקשבה - תנאי הכרחי בניסיון להכיר את הצד השני באמת וליצור יחד.

עיניים רבות התקבצו במתנ"ס הערבי יהודי ביפו באותו יום. הרבה עיניים יהודיות ומעט עיניים ערביות. עיניים שהתאפשר להן לפגוש זוג עיניים נוסף במחיר מצחיק. החברה הערבית ביפו ובישראל כולה ניצבת בפני אתגר גדול. זוהי חברה שמונמכת עשרות שנים על ידי החברה היהודית השולטת בה ומצמצמת את שטחה. החברה הערבית בארץ מוחלשת ומוכשלת בניגוד לרצונה, ומוצאת את עצמה בונה, מנקה, מאכילה ומשרתת את החברה היהודית בכדי לשמור על יציבות כלשהי. חוקים רדיקליים נחקקים בגבולות מדינת ישראל הנאורה ומחייבים את הפלסטינאים לשכוח את ההיסטוריה והזהות של עמם. יידרש עוד זמן ארוך, אורך רוח ומהלכים מתקנים רבים בכדי לגרום לחברה עייפה זו לפגוש זוג עיניים, ערבי או יהודי, תמורת סכום סמלי של חמישה שקלים.  

השוק השחור של חנה היה אחד השווקים המעניינים ביותר אשר ביקרתי בהם; שוק זה סימל עבורי את השינוי אבל גם את הדרך הארוכה אותה צריכים לעבור שני המגזרים העיקריים החיים על האדמה הזאת; שוק שיוכל להגשים את כל המטרות המדהימות שלו רק דרך תהליך עמוק של שיקום גשרים הרוסים; שוק של עיניים יפות נוצצות ונרגשות, השוק הצבעוני של חנה.


 ארקדי זיידס – פעיל חברתי, כוריאוגרף ורקדן עצמאי / אוקטובר 2009

www.arkadizaides.com