מה מקום הקהל?

רן בראון וענבל יעקובי

מה מקום הקהל?

הזבובים מצותתים למיה ויינברג, אשר לב ואריאל אפרים אשבל.

הזבובים מצותתים לאמנים שונים וזורקים שאלות לחלל החדר. האמנים מתלבטים, משיבים, משוחחים.

הזבובים: איזה מקום יש לקהל בתהליך היצירה?

מיה: רבה מקום, זה מאוד משמעותי. אני יכולה לחלק את העבודות שאני רואה לעבודות שזוכרות שיש קהל ועבודות שלא זוכרות. כשאני ניגשת לעבודה, אחד מהדברים העיקריים שמנחים אותי זה אם יש התייחסות ישירה לקהל או שזו עבודה אינסולרית סגורה, ובמקרה כזה, הרבה פעמים העבודה הופכת לרומנטית יותר מבחינתי. המודעות לקהל וניפוץ הקיר הרביעי הם נורא משמעותיים, זה א-ב של למה אני עומדת פה, ומה זה המעמד הזה של לעמוד מול קהל עם ציפייה שאני אבדר ואשעשע אותו.

אשר: הם באים בשביל להציץ עלייך.

מיה: בסדר, אני צריכה אותם והם צריכים אותי, זה ברור לי. אני מנסה לחשוב מה אני יכולה לחדש במפגש הזה, שאיננו המקום הפסיבי בו הקהל יושב ואומר "אני בחושך, אני מוגן", אלא ניסיון לערער טיפה, לשאול שאלות על המפגש הזה. אותי מעניין מאוד לשאול שאלות.

אשר: אם תישארי בתוך העולם שלך ותנסי לאתגר את הקהל דרכו או, כמו בעבודות שלוקחים את הקהל ומכניסים אותם לעבודה, תיגשי ממש אל הקהל?

מיה: אני חושבת שאפשר לעשות את זה בלי לקחת אותם פיזית. אפשר לדבר אל הקהל, או שאתה לא מדבר אליהם אבל משהו בתוך המבנה של העבודה מתפרק, נתת להם את האשליה שזה הולך להיות ככה, ופתאום המבנה משתנה, וכל מה שהקהל נאחז בו מתפרק.

אריאל: פה נכנסת השאלה של ההגדרה, כי יש המון דרכים לעשות את זה אבל כל דרך תלויה בהקשר. אם מישהו בא לראות תיאטרון, הדרך שלך ליצור איתו קשר היא אחרת מאשר אם הוא בא לראות מחול.
הדרך שלך ליצור את החוזה הזה ולהפר אותו היא שונה לגמרי.

מיה: הכל תלוי בציפיות. הרבה פעמים זה קשה לקהל שמצפה לראות מחול, ולא מקבל מחול במובן המסורתי, ואם זה היה מוגדר כתיאטרון אולי זה כן היה עובד. אני חושבת שזה נורא קשור לציפייה איתה בא הקהל, ומה הוא מקבל.


הזבובים: איזה מקום יש לקהל בעבודה עצמה?

מיה: זה טריקי, אני מאוד מודעת לתופעה הבימתית. ניסיתי לתת את התחושה שזה כמו שאני מדברת אליכם עכשיו, ישבתי ודיברתי עם הקהל, סיפרתי להם משהו. הטקסט, שמשדר משהו שקורה כאן ועכשיו, למעשה ישבתי וכתבתי אותו, למדתי אותו בעל פה, שיננתי אותו, ושיננתי גם את הידיעה שפה אני אהיה מובכת, פה אני אשדר פגיעות. אני יודעת את זה ועדיין אני חיה את זה. אלו השאלות שמעניינות אותי.

אריאל: קוראים לזה תאטרון. הפנייה שאת מדברת עליה היא ייצוג של פנייה...

מיה: נכון... העבודה מתחילה כביכול כעבודת מחול, ופתאום הפנייה מפרקת את זה, וזה בדיוק המקום של הציפייה של הקהל להמשיך לראות אותי זזה. הפנייה הנורא ישירה לקהל מפרקת משהו שלא ציפית לו. אני לא חושבת שזה כזה נועז, שלא עשו דברים כאלה, אבל בהתחשב באיך שהעבודה התחילה, ושוב, העניין הוא שהמבנה הוא הדבר הכי קריטי ביצירה. זה לא משנה מה אתה עושה, השאלה היא מה אתה מכריז כשאתה מתחיל את העבודה, למה אנשים מצפים, ומה אתה עושה עם זה. יכולה להיות עבודה נועזת, לא ברמה של להקיא על הבמה, אבל נועזת ברמת הפירוק, הקהל יכול לאבד אחיזה במה שהוא חושב שיש אחיזה.

אריאל: דווקא במובן הזה, העניין של פנייה ישירה הוא פחות רלוונטי, כי מה שמיה מתארת זה ייצוג של פנייה ישירה. העניין הוא התפנית שהמבנה לוקח. "מלתעות" זה בדיוק מה שאת מדברת עליו. זו עבודה שמתחילה כמו סיפור, יש נער ונערה שעזובים את הבית, עמי ותמי כאלה, ויש כתוביות כמו בסרט אילם, מאוד ליטרלי...

אשר: ואתה נותן לקהל להיכנס עד הסוף...

אריאל: לגמרי, והם הולכים, ויש להם פרח, והיא מפזרת עלי כותרת כדי שיהיה לה שביל, אני משתמש ב"רפרנס" סופר מוכר, זה עמי ותמי, אין לאן ללכת עם זה. אז הם מגיעים לארמון של הנסיכה, שמתחילה להתעלל בהם... הדבר שבעצם עובר התעללות זה המסגרת, זה הסיפור, הוא מתפרק ומתפרק עד שבסוף זה מפסיק ואני נכנס לבמה, נותן למופיעים מים וכולנו שותים. לאחר מכן אנחנו מסיימים ברצף צעקות, יצירה שמיה דוניץ כתבה לנו. זה פשוט כל הזמן הולך ומתפרק ובמובן הזה, זו קומפוזיציה נורא הדוקה עד לרגע הזה, כשהם שותים. זה רגע של הפסקה, שבו נפער בור. אנחנו מסתכלים על הקהל, והקהל מסתכל עלינו. עד לנקודה זו חלק מהאנשים הלכו, כאלו שלא התמודדו עם זה, וחלקם נשארו, כאלה שמבינים את העניין. הם מבינים שזה כמו מוסיקה, בין שיר לשיר יש חור בפרפורמנס, ובהצגות, במחול או בתאטרון, אין את זה.

אשר: אני מבין את עניין המבנה המתפרק. לפעמים, כשאני מופיע, אני עובר את התהליך הזה של להיות בתוך דמות, להחזיק את הרגע התיאטרלי, ואז לתת לזה להתפרק, לתת לאיזושהי "נפילה" לקרות, לחזור להיות עצמי. מבחינתי זה עדיין חלק מההופעה, אבל הרבה אנשים יגידו "שם זה הפסיק, איבדת את זה". מבחינתי, להיפך, זה בכוונה.

אריאל: פה בא העניין של הפנייה לקהל, כי האחריות שלנו כקומפוזיטורים זה לגרום לקהל להבין שזה בא מתוך הדבר עצמו, שזה לא "נפילה", הדבר הזה הוא חלק מהעניין.

אשר: נכון, זה עניין של מבנה, של עקביות מסוימת...

אריאל: של עקביות, של מוסיקליות, להראות שזה במודעות. יש משהו מאוד מרגש בתחושה שאתה רואה משהו כאוטי לחלוטין, אבל אתה מרגיש שהיוצר לוקח אותך ביד. יש בזה עדינות, וזאת פנייה לקהל מבחינתי, אני כקהל מרגיש שחשבו עליי.

מיה: אם מסתכלים על הדבר הזה בתור פנייה לקהל, אז אני חושבת על עבודות של יסמין (גודר), שבהן אני מרגישה שיש חיפוש אחר כאוס בימתי, כזה שניתן לקבע אותו. זו באמת אחת השאלות שאתה נתקל בהן: איך אפשר לייצר כאוס שלא יהיה חד פעמי, שניתן לייצרו כל פעם מחדש על הבמה. כשמצליחים, זה באמת הישג שלא יתואר. לדוגמה, הייתי עכשיו בפסטיבל של פינה באוש וראיתי את "פולחן האביב". שם יש כאוס, המון רקדנים על הבמה, וזה כאוס מקסים, ואז חוזר הסדר. אלה הרגעים שמאוד נהניתי בהם.

אריאל: הכאוס הזה אצל פינה באוש, את רואה את הרגע, את יודעת שהוא מקומפז, את יודעת שהוא מתוזמן, אבל המנגנון לא שקוף, הוא לא מגיש את עצמו בקלות, זה מה שמושך בזה. אתה רואה משהו, והוא לא זונה, הוא לא ישר פותח את הרגליים ומראה לך בדיוק את מה שיש לו.

אשר: אצל יסמין עובדים על זה בתהליך, ולקראת ההופעה הכל הופך להיות מקומפז, וכל הקטע הוא להיות שחקן טוב, לשכוח את כל מה שלמדת, ולקבל את התגובה מחדש.

מיה: אני יכולה להגיד שכשאני רואה עבודה ואני יודעת שזה קורה כאן ועכשיו, מראש זה יותר מרגש אותי. אני כן בעד האותנטיות, אני מודעת לזה שיכול להיות שהאותנטיות הזו משמימה, לא מעניינת, שהאסתטיקה שהושגה בסטודיו לא תהיה על הבמה. אני חושבת שיסמין רוצה לייצר את תחושת הראשוניות הזו בצורה מכוראגרפת.

אשר: אותי זה מאוד מרגש, לראות שחקן מעולה שיכול להביא את התחושה האותנטית הזו, למרות שאני יודע שזה ידוע מראש, זה מרגש!

הזבובים: למה אתם מופיעים בצורה שמפרידה בין הבמה והקהל?

אשר: אני קצת "אולד-סקול" מבחינת קהל. אני אוהב לשבת בכיסא נוח, להסתכל על הופעה ולהישאב פנימה. פחות מעניין אותי בתור קהל לטייל בין המופיעים או לשבור את החציצה הזו של מופיעים וקהל, ולכן גם בתור יוצר זה פחות מעניין אותי. אני מעדיף את הקופסה השחורה, מעדיף לדעת איפה הקהל ואיך להפנות אליו את מה שאני עושה, בהתייחסות מסורתית מאוד.

אריאל: אני מסכים. אני לא רוצה להסיח את דעת האנשים. אני מדבר על משהו מאוד מסוים. אני מרגיש שאני נמצא בקצה של שושלת, של היסטוריה מסוימת של אנשים שיושבים ומסתכלים על אנשים אחרים ואני רוצה לדבר על זה. אם אני מפר את זה אני כבר לא מדבר על זה. אני רוצה לדבר בדיוק על זה שבאתם לפה ואתם מסתכלים עליי...

אשר: אתה באמת מדבר על זה, אז אתה חייב להשאיר אותם במקום הזה, למרות שלדבר על זה, זה גם לשבור את זה...

אריאל: היום אני רוצה להיות במקום אחר, במקום שאפשר לייצר בו שיח חיובי ולא שלילי. כדי לעשות משהו אחר אני לא חייב לשבור את המסגרת הזו...

מיה: אתה יכול להשתמש בכלים של המסגרת הזו עם המודעות שיש מבנה מאוד בסיסי, פרימיטיבי אפילו, ולשחק על המבנה הזה.

אשר: אז יגידו לו: "אתה אומר שזה מיושן אבל אתה לא מנסה להראות לנו אופציה אחרת..."

אריאל: אני לא חושב שהפורמט מיושן, אני חושב שהשימושים שעושים בו הם לרוב אנכרוניסטיים. אני חושב שיש משהו בסיסי נורא, כמעט פרימיטיבי במקום הזה. אני אומר שאני לא צריך להפר אותו, אני יכול להשתמש בו ולהכניס אליו תכנים אחרים עם המודעות הזו: אני עושה משהו שלא מתעלם מהקהל שנמצא שם, משהו שהמבנה שלו הוא לא סיפור אחד קוהרנטי, שאין בו קיר רביעי...

מיה: עלתה פה נקודה לגבי המבנה, לכך שיש קהל מלפנים ובמה מאחור. השבוע ראיתי את הסולו שארקדי (זיידס) חיבר לאיריס ארז, שעלה בגלריה. אנשים ישבו על הרצפה, ובעצם הקיפו אותה, ללא תאורה וללא במה. זה קורה באירופה בכל מקום, וכאן זה לא קורה. זה היה כל כך מרענן, כי זה מייצר לפרפורמר חוויה אחרת לגמרי. הכל נורא חשוף, זה מקיף אותך, ובכלל, לבוא לראות הופעה בגלריה זה משהו אחר, אפשר לנשום. אני מופיעה בצורה המסורתית בעיקר מכורח הנסיבות, אני זקוקה למסגרת הזו, אני צריכה את הקהל, הכי הייתי רוצה להופיע אחרת. איפשהו כן מעניין אותי לצאת מההקשר של תאטרון-במה-קהל. יש משהו נורא בטוח בבמה, אנחנו נורא סומכים עליה, מוגנים...

אריאל: אני הרגשתי שבגלריה אני נורא מוגן והבמה היא שדה קרב, כי היה משהו נורא לא מחייב בגלריה. אנשים באו, אנשים הלכו...

מיה: זה נורא קשור לאופי העבודה, החלל שאתה מופיע בו נורא קשור לאיך הוא משרת את העבודה.

אריאל: בגלריה זה היה קל, לעשות את זה על הבמה זה אתגר הרבה יותר גדול, לכן אני נמשך למקום המחמיר...

מיה: כי יש איזה קודש בבמה, אני חייבת להגיד שב"מאומנת" אני צריכה את הריכוז של הקהל שיושב בשקט, גם ככה נורא בקלות אני יכולה לאבד את הקהל, אז חייבים את הבמה בצורה זו או אחרת...

אשר: אני חושב שמבחינת היציאה מהתאטרון, זה לא סתם לצאת. אני לא רוצה לקחת עבודה וסתם להוציא אותה החוצה כי לא בא לי להופיע בתאטרון, אלא להופיע בלוקיישן מסויים, כי הוא יעניק לה מימד נוסף שהולך עם הקונספט של העבודה עצמה.

מיה: זה מימד נורא חשוב, ואולי בארץ זה יותר קשה כי עושים חזרות פעם כאן ופעם שם, ואז באים לתיאטרון תמונע ויש לך יום אחד לעשות חזרה במקום, וזה משנה את כל העבודה. בעיני, שלושים אחוז מהעבודה זה המקום שאתה מופיע בו. לא להתייחס לחלל שאתה מופיע בו זה לעשות עוול, זה לנתק מימד כל כך בסיסי... כשאני יודעת איפה אני הולכת להופיע זה משנה לי את כל הכוריאוגרפיה. אתה רואה לפעמים פער גדול מאוד כשאתה רואה הופעה בסטודיו, ופתאום על הבמה היא מאבדת הכל...

אשר: בתנאים שלנו נדרשת וירטואוזיות מאוד גדולה. למשל בעבודה שאני מופיע איתה היום, יש עניין עם גיגיות מים שתלויות בזוית מסוימת. עבדתי עליה בסטודיו, ידעתי שזה הולך להיות בתמונע, על המדרון של הקהל. כל העיצוב של העבודה נבנה עם מחשבה לתאטרון תמונע, אבל לא יכולתי לעבוד שם. רק ביום של ההופעה באנו, וממש במקרה זה עבד. דמיינתי את זה ולא ידעתי אם זה באמת יעבוד...

מיה: יש משהו בכלל בחלל שחור שהוא כאילו נייטרלי, כל כך לא מציאותי, כל כך לא ריאליסטי, הכל יכול להפוך נורא סימבולי. ב"מאומנת", עבודה נורא מינימליסטית, נורא לואו-טק, ידעתי שאני הולכת להופיע בתמונע. החלל שם כל כך מלוכלך, והחשיבה הייתה סביבתית: הפרופס הם דברים שיכולים להיות בתאטרון. הרבה פעמים רואים עבודה, שבה האמן מביא כורסה, כיסא או פנס וזה הופך להיות לכאורה נורא סימבוליסטי. כל ההופעות שאתה רואה בתמונע פתאום נראות אותו דבר כי כולם מופיעים באותו חלל...

אשר: זה לא פשוט, כי צריך שם ליצור קסם, גם כשזה הכי מינימליסטי והכי ריאליסטי. נוצר קסם אם בקומפוזיציה המינימליסטית יש חשיבה על פרטים, על כל דבר ודבר, ועל איך הוא יראה בחלל. זה הקסם שנוצר, ואפשר ליצור את זה גם בתאטרון תמונע, על אף שלא פשוט ליצור קסם בחלל הזה, שהוא אמנם קופסה שחורה אבל הוא לא קופסה שחורה נייטרלית.

אריאל: אני חושב שבמידה מסויימת אין בכלל דבר כזה קופסה שחורה נייטרלית: כל חלל הוא חלל ספציפי עם מאפיינים משלו. בתאטרון, וגם במחול, יש עולם שלם של התייחסויות שלא קיים עבור הקהל בכלל. קורה המון שאנשים באים ומעניינת אותם התמה, הסיפור, מה שקורה בין הדמויות, וזה פשוט לא רלוונטי...

maya

מאיה וינברג ב"מאומנת". צילום: גדי דגון.

הזבובים: האם יש קווים אדומים? יש משהו שלא הייתם עושים כדי לשבור גבולות?

אריאל: יש משהו שעשיתי ואני לא אעשה שוב. הייתה לי עבודה שבה שפכנו על הבמה מים שהיו בהם דגי זהב. הדגים פרפרו על הרצפה ואז החזרנו אותם למים והעבודה הסתיימה. את זה לא הייתי עושה שוב, כי זה פירק את כל מה שהיה לפני, ועל אף שמה שקרה לפני לא היה כל כך עדין, זה היה הרושם שאנשים יצאו איתו. אולי היום הייתי עושה את זה עם פלחי תפוזים.

מיה: יש אולי צורך בסיסי לקחת את הקהל בידיים ולהגיד להם: "תקשיבו! תראו! תעשו!". זו אולי הפנטזיה, האינסטינקט, כמו להתפשט על הבמה, להיחשף...

אריאל: בשביל זה אתה הולך ללמוד, לעבור את זה...

מיה: אבל לדעת איך לעשות את זה בצורה מתוחכמת זו בעיני החוכמה. לא צריך לנער מישהו ולזעזע אותו, צריך להגיע אליו בצורה מעניינת, בצורה שהוא יכול גם ליהנות מזה, גם להיות מעורער מזה, גם לחוות משהו חכם. בגלל זה אני חושבת שיש גבולות מסוימים שזה הופך להיות פשוט מדי ולא מתוחכם. כשאני באה כקהל לראות תאטרון מחול אני רוצה להיות מסופקת בהרבה מובנים, גם ברמה הבסיסית של להתרגש, ומצד שני חוויה מרגשת עוברת גם דרך המוח, אז זה יכול לעבוד על כמה מישורים. לפנות לקהל זה לדעת איך עושים את זה, לחלחל אליו, ולא להתקיף דווקא.

אשר: לא הייתי מתקיף את הקהל. לא יודע אם יש הרבה דברים שלא הייתי עושה... אני תמיד חוזר לעצמי בתור קהל, מה לא הייתי רוצה שיעשו לי, וזה כנראה גם מה שלא הייתי עושה לקהל בתור יוצר. לא הייתי רוצה שיאלצו אותי... בעצם הייתי עושה הרבה דברים, כך מסתבר...

מיה: יש גבול מסוים, לפעמים אתה חושב שאתה נמצא על במה אז יש לך לגיטימציה לחנך, להטיף, זה המון כוח, אבל להתייחס לקהל בתור מסה של טיפשים, או מסה בכלל...

אריאל: זה המימד המוסרי שלך, יש אחריות מוסרית עמוקה, רק בזה שאתה מראה לאנשים שאתה מכבד אותם, כבר אמרת אמירה אחרת. אני לא אוהב שאנשים מטיפים, ויש תמיד תחושה של הטפה, והיא פתטית, אנחנו לא ילדים. יש ז'אנר שלם של דברים שמתרחשים כל הזמן, המיינסטרים של התאטרון... האנשים הגדולים שבאים להגיד משהו הם הכלבלבים של הבורגנים והקהל אוהב את זה כי הוא לא מאוים מזה. בזמנו "העלבת הקהל" היה משהו, לא גאוני אבל אירוע, והיום כשאנשים באים לראות את "וירוס", קיימת סתירה, כי נאמר להם בטקסט "אתם לא תראו את מה שציפיתם לראות", והם רואים בדיוק את מה שהם ציפו לראות. גם זה מכונן את הבורגנים בתור בורגנים, זה לא מאיים עליהם, זה לא אומר להם שום דבר חדש, זה הכי נוח, מצד אחד- הפומפוזיות של האמירה, ומצד שני- לא אמרו להם כלום. הקומפוזיטור עומד על פדיסטל, והם אומרים "איזה יופי, הוא אומר לנו", כשלמעשה אין שום חליפין, אין שום אמירה. אתה חייב לכבד את הקהל שלך, לבוא ממקום צנוע ולומר "אין לי חדשות, אין לי בשורות מרעישות לתת לכם. יש פה איזו תובנה".

מיה: אני חושבת שיש משהו בסיסי בלעמוד על במה, איזה הסכם לא כתוב בין הקהל והמופיע- אני צריכה אתכם ואתם צריכים אותי. זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בגלל שיש בזה משהו כל כך בסיסי, פרימיטיבי. אני שואלת את עצמי מחדש בכל פעם, למה לעמוד על במה? מעניין אותי מאוד להתעסק בעבודות שלי במימד הזה הצורך בקהל, שהופך גם אותי, עם כל הכח שיש לי, לפגיעה, וזה כמובן מעורר הזדהות, וזה מה שכולם רוצים לייצר על במה.

אשר: אני תמיד מרגיש שבאתי לספר איזשהו סיפור, וההופעות שלי זה כמו שאני מספר סיפור לאחיינים שלי. כמו שהם צריכים אותי שאני אספר להם ושאני אעשה את זה טוב ושאני אעשה את זה חי ושזה יעניין אותם, אני צריך שיקשיבו לי, ואם אחד מהם נרדם אני מיד מעיר אותו... אני צריך את הקהל שלי, גם אני מקבל מזה משהו, הרי אם הם נרדמים, אני מבין שהסיפור לא עובד, והסיפור לא נועד להטיף מוסר השכל, אלא לבדר, וגם לרגש.

אריאל: נורא חשוב להבין באיזה פורמט אפשר להגיד כל דבר. יש מלא דברים שבא לי להגיד, אבל אני לא אגיד שהמלחמה בעזה נוראית בהצגה שלי. אני לא אעשה הצגות על הסכסוך.

מיה: בעיניי, מה שהופך הופעה להופעה טובה זה לא הנושאים, זה איפה אתה מתחבר לנושא הזה, וזה מה שהופך לרגע ייחודי שאתה הצלחת להגיע אליו ולא בנאדם אחר, זו ההתייחסות האישית שלך למצב הפוליטי או לכל מצב אחר.

אשר: הרעיון הוא להמשיך את הזרימה של האנרגיות, של החלפות הצורה. הרי הכל כבר נמצא, אז למה לעשות משהו? ברגע שאדם מכניס אנרגיות לנושא ידוע, הוא מחיה אותו, ואז אפשר לעורר מודעות לעניין.

מיה: זה כמו שאתה רואה הופעה טובה, ואומר: "מישהו עלה על משהו, איך אני לא עשיתי את זה... אני לא אוכל לעשות את זה יותר...".

אריאל: לי יש רשימה כזאת...

מיה: אתה נורא מודע לזה שזה מזכיר את זה ואת זה, ויש אנשים שפחות אכפת להם. אתה כל הזמן נדרש להמציא את עצמך מחדש, ויש אנשים שכל הזמן מייצרים דברים חדשים, וזה בדיוק היופי - שהכל קיים, אבל ההקשרים חדשים.

 


אשר לב נולד ב-1981 בטורונטו קנדה, גדל בנצרת עילית, ישראל. בוגר "אנסמבל בת שבע", רקדן ויוצר עצמאי. מנגן בגיטרה ומלחין שירים עקומים. דובר אנגלית, עברית, צרפתית ושבדית ולאחרונה הוא הפך להיות צוללן מוסמך עד לעומק של שלושים מטר.  בעל חוש הומור ונראה לא רע בכלל.

מאיה וינברג היא רקדנית, שחקנית, כוריאוגרפית, ילידת  1975, גדלה בקיבוץ שדה בוקר. בוגרת המסלול ל"מורים בפועל" לתואר ראשון ותעודת הוראה בסמינר הקיבוצים. רקדנית בלהקת המחול "מוזע", רקדנית - יוצרת בלהקת המחול של יסמין גודר זה 8 שנים, שחקנית ושותפה לתהליך היצירה של ההצגה "דג בבטן" (2005)  של הבימאית לילך דקל בתיאטרון "תמונע". יצרה בשיתוף פעולה עם האמנית קרן אידה נתן את העבודות "מאומנת" (2007), "על חברה נאמנה / טכניקה מעורבת", (2008). לאחרונה יצרה את העבודה "גם אני סלומה" (2008) כחלק מ"אופרציה", ערב של המרכז לאופרה פרינג', שהפגיש בין אופרה למחול, במרכז התרבות מנדל שביפו.

אריאל אפרים אשבל הוא יליד 1982. בוגר מגמת התיאטרון של תיכון א' לאמנויות ת"א 2000 וביה"ס לתיאטרון חזותי י-ם 2006, שזכה בעיתונות בתארים המכובדים/מפוקפקים "עולל התיאטרון הניסיוני" ו"הילד הרע הכי טוב של הפרינג'". בין עבודותיו: "הדיבוק – בין שני עולמות" (2000) "קוראז'" (2001), "גרעינים" (2003),"מלתעות" (2006). משנת 2008 מנהל אמנותית לצד צוקרמן את פסטיבל המחול השנתי "אינטימדאנס". בימים אלה לומד באוניברסיטת ת"א תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה, ועובד עם להקתו על יצירתם הבימתית החדשה "מחקרים בטלקינסיס".