יורד לרחוב

ירון דוד

יורד לרחוב

ריאיון עם מאיר טאטי

מתקני עולם, נוודים, מתערטלים, מציצנים, מרגלים, שמאנים, קדושים מעונים, פורעי סדר, בזויים, עקורים, קורבנות ניכור חברתי, חולמים ספקניים – אלו הם רק חלק ממגוון התפקידים שלקחו על עצמם אמני מיצג מאז שנות ה-60. אין ספק, עבורם רחובות עירוניים ומתחמי חוץ היו מאז ומתמיד אתרים של תשוקות ומוטיבציות גדולות. נראה שאין סמל מובהק יותר מאשר הרחוב להתעמתות ישירה עם כל מה שמייצג סדר חברתי, הכתבה של סדר יום וזירת מאבקים פוליטיים. בשנות ה-60 וה-70 נלוותה לעשייה הזו לעתים קרובות אידיאולוגיה נחושה, חדורת ליבידו יוקד של תרבות נגד. והנה קצת משלל ההיגדים הנפוצים, שהיום כבר מדיפים ניחוח נוסטלגי: ערעור על מעמדו של אובייקט אמנותי סחיר לטובת תהליך חי ופרוץ; מפגש ישיר עם קהל בנסיבות לא צפויות שאינן כפופות למשטר הסדור של חללי האמנות; פריעה של גבולות טאבו ציבוריים והנכחה של גוף ותשוקה. לא אחת המהלכים האלו נקשרו לאידיאולוגיות אנרכיסטיות, אקטיביסטיות, סיטואציוניסטיות, פסיכדליות, פמיניסטיות, ועוד ועוד, בעידן הגדול של ה"איזמים" הרדיקליים למיניהם, לפני שנלווה להם חיוך אירוני חמצמץ.  

ומה קרה בישראל הזערורית, ההסתדרותית, אי שם בטווח השנים בין מלחמות 67' ו-73' וקצת לאחריהן? גם כאן, בפרץ פתאומי למדי, גילו אמנים מסוימים את הגוף, את הפעולה האמנותית החיה ואת האפשרות הקוסמת לפעול ברחובות ובמתחמי חוץ. באופן טבעי, הרוח המפעמת של תרבות הנגד שנשבה מן המערב באה לידי ביטוי באופן מאופק ומהוסס יותר. אחרי הכול ישראל. כל שנותר לנו כיום מכל העשייה הזו הוא בעיקר תצלומי שחור-לבן מעורפלים ברוח המסורת המושגית המינימליסטית. אמנים כמו מוטי מזרחי, דב אור-נר, אביטל גבע, יהושע נוישטיין, אפרת נתן, פנחס כהן-גן, הצמד גבי ושרון (גבי קלזמר ושרון קרן) ואחרים פנו אל מרחבי החוץ – העירוניים והפתוחים – וביצעו בהם פעולות. גם כאשר האמנים ביקשו לערער גבולות ולמתוח ביקורת, לעתים בדרך פארודית, אפשר לזהות בהרבה מקרים בפעולות שביצעו הד לתפקיד החברתי המחייב רווי הפאתוס שיוחס לאמן – כשמאן, כנביא, כמתקן עולם. ההיפוך האירוני רק מאשש את תוקפה של נקודת המוצא השבטית, החקוקה עמוק בתודעה המקומית צרובת הטראומות הקולקטיביות והתכתיבים האידיאולוגיים.

כך או אחרת, אמנים העוסקים בפעולות חיות, גם אם הן "למען עצמן", ערים מאוד לתוצר החזותי של עשייתם – תצלומים, סרטי וידיאו ושיירים בדמות אובייקטים. בסופו של דבר, גם תצלומים מעורפלים נעדרי הוד והדר של פעולות מושגיות, החותרות תחת אסתטיזם פתייני, הם אובייקטים לכל דבר. איזו חשיבות יש לקהל, לתגובה המיידית של הסביבה, בתוך כל המהלכים האלו? עד כמה העיניים נשואות, בסופו של דבר, אל אותו תוצר חזותי, מלווה בהיגד אידיאולוגי ובטקסט פרשני, המוצג בחללי האמנות הצוננים והמאופקים, שטופי התאורה המלאכותית, ללא חלונות הפונים אל הרחוב? החל משנות ה-90, כשמצלמות הווידיאו הביתיות וציוד העריכה הביתי הממוחשב החלו להיות זמינים לכל המעוניין, השאלות האלו התחדדו וקיבלו תוקף מוגבר. המעבר מפעולת רחוב לשפת הווידיאו, לשלל המניפולציות המפתות של מלאכת העריכה, הפך לדבר כמעט מובן מאליו. היום, מיותר לציין, הדימויים של פעולות הרחוב משוגרים ישירות למסכי הפלזמה ולאמנות הרשת. אותו מרחב חוץ, ייצוג נושן של "תודעה ציבורית", מצוי ביחסים סימביוטיים עם ישויות דיגיטליות.

meir

Tikkun, video, "QUI VIVA?" Moscow Biennial for Young Art, 2007

מאיר טאטי, אמן מיצג ווידיאו עכשווי, מייצג באופן מובהק את הסימביוזה שבין גוף, רחוב ומרחבים דיגיטליים. הוא נולד לתוך הסימביוזה הזו. נראה שטאטי לא רק מתרגם את הרחוב לשפת הווידיאו – הוא רואה מלכתחילה את הרחוב דרך מסכי הקרנה ומשליך עליו שפות מז'אנרים של סרטי טראש, מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי מחשב. הקהל ברחוב הישראלי הטעון, הרווי הדחקות וקווי הפרדה גלויים וסמויים, הופך לעד או למשתתף סמוי במשחקי הפנטזיה החמקמקים. התפקידים המסורתיים של אמן המיצג הפועל ברחוב – ספק ונדליסט ספק מתקן עולם – משתברים דרך פריזמה של גיבור קולנועי או יישות ממוחשבת. המתחים בין חללי חוץ וחללי פנים, סדר וכאוס, סוגי קהלים, תהליך חי ואובייקט, באים לידי ביטוי בעשייה האמנותית של טאטי ונותרים תמיד לא פתורים, ככוח מניע – רווי אירוניה עצמית – לפעולה הבאה.     

בשנים האחרונות אתה מציג עבודות מיצג בחללי אמנות וגם מבצע פעולות מצולמות בווידיאו ברחובות. איך אתה חווה את המפגש החי עם קהל בגלריה בהשוואה למפגש עם קהל מזדמן ברחוב?

חלל אמנות הוא סביבה מאוד בטוחה. אתה יכול לשחק אותה קיצוני, מורד ומהפכן, אבל בסך הכול מדובר בניסוי מאוד מבוקר. אין כמעט סיכונים, כי מדובר בקהל שמגיע לשם לצרוך אמנות. הנמען מוכר, החלל מוכר, ההקשרים מוכרים. לעומת זאת, בפעולות חוץ מוטיב הכאוס הרבה יותר גבוה. הפעולה יכולה לעצבן אנשים, משטרה יכולה להגיע וכולי. החושים הרבה יותר חדים ברחוב. גם בחלל אמנות תמיד יכול לקרות דבר לא צפוי, ואמן מיצג צריך להתאים את עצמו למה שמתרחש ולא להיות מקובע. אבל בסביבות חוץ הרבה יותר דברים יכולים להפריע. יש שם יותר משתנים מאשר בגלריה.

כאמן פלסטי אתה חושב על מוצגים בהקשר של תערוכה. מן הסתם חשוב לך שיישאר אובייקט שאפשר יהיה להציג ואולי למכור אותו. כשאתה מבצע פעולות ברחוב ומתעד אותה לעבודת וידיאו, כמה באמת התודעה שלך ממוקדת במפגש ממשי עם הסביבה, עם הקהל ברחוב?

מדובר בשילוב של שני הדברים – הפעולה עצמה וגם השאריות של העבודה. באופן טבעי, אני מעוניין שכמה שיותר אנשים יראו את העבודה שלי, והצילום מאפשר את זה. חשוב לי שהפעולה תיראה מצוין בצילום. אבל הרווח הגדול הוא שאני מצליח להשאיר עבודת אמנות ברחוב, במקום שאני לא יכול לקבל רשות פורמלית לעשות את זה. אני מרוויח עבודה מתועדת, אבל אני מקווה שגם הסביבה מרוויחה מהצפייה בפעולה או מהשיירים שנשארים כעבודת רחוב. רוב ההשפעה שלי מגיעה אמנם מאמנות רחוב, שמשאירה סימנים בחוץ, אבל בשונה ממנה, כל פעולה שלי מתועדת ומוצגת בחללי אמנות.

אתה יכול לתאר רגע אחד משמעותי שלך באחד המיצגים שהתנהלו ברחוב? חוויה מכוננת ומשמעותית?

בעבודה "המקצוען" בניתי חגורת נפץ והלכתי איתה ברחוב, עד שלבסוף פוצצתי אותה בכיכר דיזינגוף וקונפטי צבעוני התעופף מתוכה לכל עבר. זה היה בשיא של תקופת הפיגועים לפני כמה שנים. במהלך הצילומים, כשהלכתי ליד דיזנגוף סנטר, יצאו לעברי כמה שומרים שנכנסו לפרנויה. הם לא ראו את הצלם שעמד רחוק וצילם סצנה בלונג-שוט. היה שם גם נהג מונית שאמר לי שהוא כמעט ירה בי באקדח, עד שהבין ברגע האחרון שזו פעולה מבוימת. זה היה גבול שביר ומסוכן מאוד. בשלב הזה הרגשתי שהאמנות והחיים התחברו. הייתי כל כך מרוכז בפעולה, כאילו היא מתקיימת בסטודיו, וחשבתי רק על הווידיאו שאני רוצה לעשות. בעקבות המקרה הזה היום אני הרבה יותר מודע להשלכות ולמשמעות של מה שאני עושה כשאני יוצא לרחוב.

לאחרונה ביצעת פעולת רחוב עם חגורת נפץ מלאת צבע שפוצצת, במעין ציור פעולה של השפרצת צבע אלימה על קירות – עבודה שהוצגה אחר כך בתערוכה "תיקון" בגלריה קו 16. האם לקחת בחשבון שפעולה כזו עלולה לעורר תגובות דומות?

העבודה הזו תועדה בכמה מצלמות וידיאו. ברגע שאתה מוקף במצלמות, נוצרת טריטוריה שמגינה עליך. הקהל המזדמן ברחוב מבין שמדובר בסרט – לטלוויזיה, לקולנוע או לעבודת אמנות. חוץ מזה, עשיתי את הפעולות האלה מהר, כדי לא להיתפס על ידי המשטרה או השכנים, כי הרי אסור להשפריץ צבע על קירות סתם ככה ברחובות. בעיקר העסיק אותי הפחד שיתפסו אותי, כמו כל אמן רחוב.

לא מזמן, כשקיבלת מלגת שהות בדנמרק, ביצעת שם פעולה דומה. איך הגיבו האנשים בהשוואה לתגובות בארץ?

הפרויקט של פיצוץ חגורת הנפץ נעשה בארץ במקומות שקשורים לטראומות ולפיגועים. גם בדנמרק עשיתי את פעולת ההשפרצה במקום שקשור לטראומה – לפינוי אלים של סקווט על ידי המשטרה הדנית. הקהל עמד מרחוק. אנשים רק עברו, הסתכלו, המשיכו ולא ביקשו לדבר על זה. הם הגיבו בסוג של קרירות ואיפוק. בארץ הקהל ניגש הרבה יותר קרוב כדי לבדוק מה קורה. הייתה אינטראקציה, אנשים התעניינו וחקרו. בכמה מקרים, ליד הדולפינריום או ברחוב יונה הנביא בתל אביב, לידי הבית שלי, התפתחו שיחות ארוכות ומעניינות עם אנשים.

בוא נחזור לרגע ליחסים שבין אמן וקהל בחלל גלריה. האם הצגת עבודות מיצג מתוך רצון לשבור את היחסים הברורים שבינך בין הקהל הפסיבי שצופה בפעולות כמו בתיאטרון? יש מבחינתך חשיבות לקשר ישיר עם הקהל בתוך המיצגים?

יש אמנים שמתעסקים באינטראקציה עם הקהל ומכניסים אותו לתוך המיצג. אליי באופן אישי זה פחות מדבר. אני אוהב את המרחק שבין הקהל לבין היצירה. אבל לקהל יש מקום חשוב מאוד, כי הוא חלק מהאנרגיה של המיצג עצמו. אם הקהל איתך, אתה מרגיש את זה אנרגטית. זה הבדל בין מיצג לאובייקט, וזו הסיבה שאני כל כך אוהב את תחום המיצג. אמן פלסטי יכול להציג את האובייקט ולהתנתק, לעמוד ליד הקהל בגלריה, ואף אחד לא ידע שהוא האמן. זה פספוס מסוים. התגובה של הקהל נותנת סיפוק מיידי. בצורה בוטה, זה כמו זיון. אתה מרגיש עוצמה גדולה, אבל יש גם דאון מאוד מיידי. לפעמים יש משהו מאוד מתסכל במיצג, כי אחרי ריכוז האנרגיה אתה מרגיש כמו כלי ריק. ואז עוד צריך להתחיל לדבר עם אנשים ולהסביר להם מה עשית. כשאתה מציג אובייקט בגלריה, יש הרבה זמן לעכל את המהלך ואת התגובות.

הרבה פעמים מדברים בתחום המיצג על חוויה של מבוכה או התרסה, שלא כמו בתיאטרון שעובד על טווח רחב יותר של רגשות. הזדהות עם עלילה מסוימת, דמות מסוימת. איך אתה רואה את הדיבור הזה על רגשות לא נוחים בעבודות שלך?

בדרך כלל אני עושה פעולות שאני מפחד מהם ושלא נוח לי איתם. הקהל אמור להכיל את הפנטזיה שלי, את השיט הזה שתקוע לי בתוך הראש. לספוג ולעכל את האגרסיה הזו. יש בזה משהו תרפויטי. אם ההתכוונות של האמן אמיתית ברמה האנרגטית, הקהל מתחבר אל הסיפור מהמקום שלו, וזה נהייה סיפור משותף. דרך החוויות שלי אני גם עוזר לקהל לשחרר סטיגמות, פחדים וכולי. אמן מיצג הרבה פעמים מגשים פנטזיות של אנשים אחרים. לפעמים זה באמת קשור לחוויות מאוד לא נוחות. בהקשר הזה אני מרגיש חיבור חזק לגוורדיה הישנה של אמנות המיצג, לחלק מהפעולות של ויטו אקונצ'י ומרינה אברמוביץ' משנות השבעים. בעבודות של האמנים האלה הקשר בין החיים והאמנות מאוד חזק. אבל אני לא נתלה בהם כבאילנות גבוהים כדי לבקש סימוכין למה שאני עושה. חוץ מזה, עניין ההומור תמיד חשוב לי – נראה לי שבעניין הזה מקורות ההשפעה המרכזיים שלי קשורים דווקא לתרבות הפופ והטראש.

לאלו כיווני עבודה אתה נמשך כרגע מבחינת סוגי הקהל, אופני הפעולה וחללי האמנות? איזו חשיבות יש מבחינתך למצוא אופני פעולה חדשים כל הזמן?

עד עכשיו התמקדתי בעבודות שנעשו במתכונת של טרור אורבני, ללא הרבה אינטרקציה. עכשיו מעניינת אותי יותר אינטראקציה עם אנשים ברחוב, כערבוב ממשי של האמנות והחיים. לדוגמה, עכשיו אני מייצר ווסטים שמותאמים להומלסים – עם כל מיני תאים וכיסים, בצבע צהוב זרחני, כדי שלא ידרסו אותם בלילה. הווסטים יימסרו להם, ובמקביל – יש מספר מוגבל של פריטים שיימכרו כאובייקטים בגלריה. מעניין אותי להתנסות בחוויה של אמן שרוצה לחלק את הדברים שהוא עושה, מעין סוג של רובין הוד. הווסטים עצמם אמור להיות מאוד פונקציונליים. אם אלך ברחוב ואראה את הווסט הזה, אומר לעצמי – יש כאן באמת הצלחה. האובייקט האמנותי הפך להיות משהו שמיש.

בהקשר הזה נראה שבאמנות יש חזרה מסוימת לסוג של אקטיביזם, ליותר אמונה שהאמנות יכולה לתפקד ממש בתוך החיים. אתה רואה את עצמך כחלק מהתופעה הזו? עד כמה השימוש הזה אותנטי? יש כאן מידה מסוימת של אופנתיות?

זה תלוי בכוונות של האמן, לגרעין האמת שיש ברצון שלו. לפעמים אמנים באמת מנצלים את האקטיביזם ככלי להאדרה עצמית. הגבולות האלה פרומים ולא ברורים. באופן אישי, אותי לא כל כך מעניינת אידיאולוגיה אלא חיבור ממשי ומיידי לסביבה שבה אני חי. חשוב לי לחבר את האמנות שלי למקומות חוץ אמנותיים. ברור שמכורח השיטה אתה רוצה להציג את העבודות בגלריה ולמכור אותן. השאלה מה המניע, מה התהליך שהאובייקט הזה עבר עד ההצגה בגלריה. בסופו של דבר, אני לא פוליטיקאי, ועניין ההיקף של ההשפעה לא מעסיק אותי. אם, למשל, בעקבות תערוכה שלי בחורה מתחילה לספר לי כל מיני טראומות – כמו שכבר קרה – אז זה סוג של הצלחה בעיניי. אם אני מצליח ליצור חיבור עם בן אדם אחד, אז עשיתי את שלי.