תיאטרון למעשנים

גיא גוטמן

תיאטרון למעשנים

כמה מילים על ברכט, קהל, במה וסיגריות


"בהפקה שייקספירית, מספיק אדם אחד באולם עם סיגר כדי להביא למפלתה של כל האומנות המערבית. עדיף כבר שידליק פצצה מאשר ידליק סיגר" (ברכט)

תיאטרון הוא האומנות בה ניצב אדם אחד מול אדם אחר ומגבש מסקנות לגביו.
האחד הגיע מהבית, חיפש חנייה ושילם כרטיס, ואילו האחר נמצא בחדר צדדי, כוסס ציפורניים, מעשן סיגריה אחרונה. כאשר השניים נפגשים, פעולת המופע מתחילה לרקום ביניהם מערכת יחסים מסתורית.

כמו בכל פגישה עיוורת, איכות המפגש תלויה ראשית באיכותם של תנאים מסוימים.
תיאטרון אחד מציע פגישה שהיא סוג של פיתוי. אנו זקוקים לאורות המעומעמים שיסתירו את הקמטים, לאיפור שיטשטש את פגעי הזמן, שכן עלינו לעטוף הכול במעטה של מסתוריות וקסם. תיאטרון של חיזור, המבקש שנתאהב בו בכל מחיר. באהבה כמו באהבה, אנחנו נסחפים ימינה ושמאלה, אובדים, מודאגים, דואגים לשלום אהובנו. כואב לנו מאוד. אנחנו מזילים דמעה.

מול תיאטרון מסוג זה מציג ברכט מפגש שונה. מפגש של מעשנים.

דווקא בתיאטרון הברכטיאני, תיאטרון ההזרה והניכור, נפגשים שני האנשים, הצופה והמופיע, לא כזרים מוחלטים. הם נפגשו כבר פעמים רבות: במכולת ("זה לא ההוא שמשחק בהצגה ההיא?"), בחניון, הם אספו ביחד את הילדים מהגן. אין טעם לשחק. רצה המקרה והפעם תורו של אחד לדבר ולשיר והשני יכול לשבת בכיסאו וליהנות. מהסיגר.
המפגש הזה מראש לא נועד להתאהבות. אין תאורה ותפאורה, שהרי דבר כאן אינו אמיתי. אין דמויות מהימנות - הרי זה ההוא מהמכולת. והוא מדבר אל המעשן ישירות, מסביר לו את פרטי העלילה, שר לו שיר, "ובכך ההופעה שלו הופכת לדיון עם הקהל אליו הוא פונה" (ברכט).

ברכט מציב אותנו, הקהל המעשן, במרכז העשייה התיאטרלית. לדברי פיטר ברוק, "רעיון הניכור של ברכט נבע מתוך כבוד לקהל, כיוון שניכור הוא קריאה לעצור. ניכור הוא חיתוך, הפרעה, הזרה, הוצאת דבר מה אל האור, דרישה למבט חוזר." העישון מוציא את הקהל מחשכת האולם, והופך אותו לחלק מהדיון המתקיים על הבמה. כמו קהל המתבונן במשחק כדורגל או בקרב אגרוף, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהמתרחש. כדי לייצר את הדיון הזה וליצור תיאטרון למעשנים, ברכט מרכיב ומפרק את המנגנון התיאטרלי מחדש. הוא מחליף את התפאורה בשלטים, מטשטש את אחידות העלילה, משבש את הדרמה על ידי שירי קברט ויוצר שפה משחקית חדשה. הוא מסביר לשחקן ש"הוא אינו ליר, הרפגון, שווייק, הוא רק מראה אותם".

העישון חשוב גם למופיעים על הבמה: "הייתי מאושר לראות את הקהל שלנו מורשה לעשן בזמן המופע. ובמיוחד הייתי מאושר בשביל השחקנים. לדעתי כמעט בלתי אפשרי לשחקן להציג תיאטרון לא טבעי, מכווץ ומיושן לאדם שמעשן באולם" (ברכט).

על פי ברכט, כדי להשיג ביתר עוצמה את אפקט הניכור על המופיע לערוך:
"1. טרנספוזיציה לגוף השלישי.
  2. טרנספוזיציה לעבר.
  3. לומר את הוראות הבמה בקול רם."

המנגנון התיאטרלי נחשף לעיני כל, השחקן אינו כובש יותר בהופעתו, הוא רק "מישהו המגיש הצעות".

כדי להגביר את ההרחקה מציע ברכט "היסטוריזציה" –לא רק הרחקה היסטורית של הדמויות והאירועים אלא גישה היסטוריונית לכל המתרחש על הבמה: "על השחקן לטפל באירועים מההווה ודפוסי התנהגות עכשוויים עם אותו ניתוק שמאמץ לו היסטוריון כאשר הוא מתבונן באירועים מן העבר."

המבט ההיסטורי והתיאטרון האפי מרחיקים אותנו מהאירוע הנקודתי, הרכילותי, ומאפשרים דיון פתוח יותר: "דמויות ואירועים מחיינו הרגילים, מהסביבה המיידית שלנו, נראים לנו פחות או יותר טבעיים. ההזרה עוזרת לנו להפוך אותם לבלתי נשכחים". הטבעיות של המתרחש היא, בעולמו של ברכט, ההשלמה עם הפשעים ונטרול הביקורת. התיאטרון הנטורליסטי מעורר אמפתיה, חמלה ורחמים. אין מה לעשות. זהו טבע הדברים ותו לא. בתיאטרון המעשנים, הנשען לאחור אל המבט ההיסטורי, האירועים בלתי נשכחים משום שהם מנותקים מתקופה ספציפית ולכן מתמסרים למלאכת הפענוח. מטרת הניכור, לדברי ברכט, "היא בפשטות להראות את העולם בצורה שתאפשר לו להיות ניתן לארגון".

אז מה ברכט רוצה מאיתנו? מה נעשה לאחר שיצאנו מהאולם והעשן התפזר?

ברכט הסביר את עצמו בצורה ברורה יותר מכל יוצר תיאטרון אחר במאה הקודמת, ועל פני מאות עמודים. אולם עם הזמן נותרנו עם מחזותיו, המועלים שוב שוב, והפכו לתיאטרון רפרטוארי לכל דבר. נכון, הבמה ריקה יותר מהרגיל (זול להעלות את ברכט), יש כמה שירים, ולעתים אנו רואים משחק מסוגנן (ומי, מי תוכל לגלם את אמא קוראז'?). יתכן שברכט עצמו חשש שפועלו לא יובן או יצטמצם לכמה רעיונות אסתטיים או תיאורטיים. בשירו "כשהרשע בא כמו גשם נופל" הוא כותב:

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-
הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.
כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.

ישנו כמובן מוסר השכל. במובן המילולי ביותר. אולי עדיף לכתוב זאת בניקוד מלא: מוסר הַשֵּׂכֶל . כלומר הפניית בקשה לניתוח רציונאלי של מצב נתון ושאלות מוסר הנובעות ממנו. אולם בעיני ברכט השאלה המוסרית העולה מן המחזה היא חמקמקה ולא מספקת. הוא חושש ש" אנשי מוסר מסוימים רואים את האדם כאילו היה קיים למען המוסר, ולא המוסריות למען האדם". הוא טוען ש"בתיאטרון האפי טיעונים מוסריים תופסים רק את המקום השני. מטרתו היא אינה להטיף אלא להתבונן."  

הוא מבקש מאיתנו המעשנים להתבונן במנגנון שמניע את כל האירועים הללו.
במבט האפי, אנחנו מבינים שהמנגנון הזה מסתתר בכל דבר שמסביבנו. בדיבור ברחוב, בשפה המודפסת, במחוות היומיומיות, בסימנים שעל שלטי הפרסום, בטקסטים הרדיופוניים, בדיווחים הצבאיים בטלוויזיה, במערכת הבחירות. לא סחבק-מנהיג-חזק בביטחון-לא מתפשר-האומץ לומר את האמת.

הוא האמין שרק בדיקה מדוקדקת ומרוחקת, רק פרספקטיבה היסטוריונית, תאפשר לנו לחשוף את מהלכיו של המנגנון ואת העוולות שנעשים בשמו.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:עֲצֹר!
שֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ

ובינתיים איסור העישון פשט בכל הארץ, והתיאטרון ממשיך בשלו.